פגשתם פעם אדם שהמראה שלו היה כל כך מיוחד, שכולם מסביב פשוט לא הפסיקו לדבר עליו? כזה בדיוק היה אבשלום, בנו של דוד המלך. התנ"ך עוצר לרגע את הסיפור המותח כדי לספר לנו עד כמה הוא היה יפה. נאמר עליו שהוא היה לְהַלֵּל מְאֹד, כלומר, המראה שלו היה כל כך מושלם עד שכולם שיבחו אותו. היופי שלו לא היה רק בפנים, אלא מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ, מהרגליים ועד לראש שלו ממש, לֹא הָיָה בוֹ מוּם, לא היה בו שום פגם.
אבל היופי הנדיר הזה גרם לאבשלום להתמלא בגאווה. הוא הרגיש כל כך חשוב, עד שחשב שהוא הראוי ביותר להיות מלך, והחליט למרוד באבא שלו. למרות שאבשלום היה יפה תואר מבחוץ, דוד המלך סירב לפגוש אותו במשך זמן רב. הסיבה לכך הייתה שדוד ידע שיופי חיצוני הוא לא העיקר. אבשלום פגע באחיו והיה מלא ביהירות. דוד המלך חיפש שלמות אמיתית בלב ובמעשים, והבין שמה שבאמת חשוב באדם הוא הפנים שלו וההתנהגות שלו, ולא רק איך שהוא נראה מבחוץ.