שמואל ב, פרק י״ד, פסוק כ״ח

תארו לעצמכם מצב שבו אתם נמצאים קרוב מאוד לאדם שאתם מכירים, אבל מרגישים שהוא רחוק מכם לגמרי כי הוא פשוט מסרב לדבר איתכם. זה בדיוק מה שקרה לאבשלום. אחרי תקופה ארוכה שבה היה רחוק מהבית, הוא סוף סוף חזר לעיר הבירה, ירושלים. אבל במשך שנתיים שלמות, וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה. המלך דוד, אבא שלו, אמנם דאג להחזיר אותו לעיר, אבל סירב לפגוש אותו או להחליף איתו מילה. הניתוק ביניהם היה כל כך עמוק, עד שאפילו כשאבשלום עבר תקופה עצובה וקשה מאוד במשפחה שלו, המלך לא הגיע לנחם אותו. היחס הזה גרם לאבשלום להבין שאבא שלו מנותק ממנו לגמרי, ושאין שום סיכוי שהוא אי פעם ימליך אותו להיות המלך הבא. ההבנה הכואבת הזו היא שעוררה באבשלום את הרצון למרוד באביו. באותה תקופה שבה ישב בירושלים, אבשלום בלט מאוד ביופי יוצא הדופן שלו, ובעיקר בשיער ראשו. השיער שלו היה כל כך כבד, עד שהוא נאלץ לגלח אותו פעם בשנה. כשהיה מסתפר, הוא נהג לשקול את השיער שגזר כדי להתגאות בו ולהראות לכולם כמה הוא יפה ומיוחד.