יצא לכם פעם לספר לחבר סיפור מומצא, ופתאום בסוף לגלות לו שהסיפור הזה הוא בעצם עליו? זה בדיוק מה שעושה עכשיו האישה החכמה למלך דוד. ברגע מותח ומפתיע, האישה מפסיקה את ההצגה שלה. היא משתמשת בפסק הדין הרחמן שהמלך דוד הרגע פסק לטובתה, כדי להראות לו משהו על עצמו. היא חושפת שהסיפור על הבן שלה היה רק משל, והמטרה האמיתית שלו הייתה לגרום למלך לחשוב על הבן שלו, אבשלום, שנמצא רחוק מהבית.
היא שואלת את המלך וְלָמָּה חָשַׁבְתָּה כָזֹאת עַל עַם ה'. כלומר, איך בכלל האמנת לסיפור שלי? איך יכולת לחשוב שעם ישראל יתנהג בכזו אכזריות וירצה להעניש אדם בלי עדים ובלי אזהרה מראש?
ואז היא מגיעה לנקודה הכי רגישה ואומרת וּמִדַּבֵּר הַמֶּלֶךְ הַדָּבָר הַזֶּה כְּאָשֵׁם. המילה וּמִדַּבֵּר מתארת את הדיבור של המלך, והמילה כְּאָשֵׁם פירושה טעות. האישה מסבירה לדוד שברגע שהוא פסק שצריך להציל את הבן שלה, הוא בעצם הוכיח שהוא עצמו טועה. למה? כי אם המלך חושב שזה נכון להציל את הבן שלה למרות מה שעשה, הרי שהוא טועה בכך שהוא מתנהג הפוך אל הבן שלו, אבשלום, ומשאיר אותו רחוק. המקרים ממש דומים, הרי גם אצל אבשלום לא היו עדים, והוא אפילו לא פגע באחיו אמנון במו ידיו.
כדי לשמור על כבודו של המלך, האישה אומרת שהטעות היא רק בדיבור שלו ולא במעשים שלו. היא גם מוודאת שהמלך לא יתחרט עכשיו על ההבטחה שנתן לה, גם כשמתברר שהסיפור כוון כלפי אבשלום.