יצא לכם פעם לכעוס מאוד על מישהו שעשה מעשה חמור, ולהרגיש שקשה לכם לסלוח לו? תארו לעצמכם את דוד המלך, שכועס על בנו אבשלום שפגע באחיו וברח רחוק מהבית. אל דוד מגיעה אישה חכמה כדי לשכנע אותו למחול לבנו ולהחזיר אותו הביתה. היא מזכירה לדוד שכולנו בסוף נסיים את תפקידנו בעולם, ולכן היא אומרת לו כִּי מוֹת נָמוּת. היא מסבירה שאין טעם לשמור על כעס כל כך גדול ולחפש נקמה, כי ה' כבר ידאג למשפט בבוא הזמן.
כדי להסביר עד כמה המצב עדין, היא מבקשת ממנו לדמיין כוס מים שנשפכת על האדמה. האם אפשר לאסוף את המים בחזרה לכוס? ברור שלא. כך היא אומרת וְכַמַּיִם הַנִּגָּרִים אַרְצָה אֲשֶׁר לֹא יֵאָסֵפוּ. המילה הַנִּגָּרִים פירושה נשפכים ונוזלים. כשאדם מאבד את חייו, זה לא כמו חפץ שנגנב ואפשר פשוט להחזיר אותו לבעליו. גם אם דוד יעניש את בנו בחומרה, זה לא יתקן את העבר ולא יחזיר את מה שאבד.
אבל מה עם הצדק? האישה מרגיעה את דוד ואומרת וְלֹא יִשָּׂא אֱלֹהִים נֶפֶשׁ. כלומר, ה' לא מוותר על העונש של מי שחטא. ה' הוא השופט האמיתי והוא כבר יעשה צדק בעתיד, ולכן דוד לא חייב למהר ולהעניש אותו עכשיו בעצמו.
בסוף, היא נותנת לו עצה חשובה לחיים ואומרת וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח. כשם שה' תמיד מתכנן תוכניות ומחפש דרכים כדי שאנשים שטועים לא יאבדו לנצח, כך גם המלך צריך לחשוב איך להחזיר את בנו שברח. אם הבן יישאר בארץ זרה, הוא עלול ללמוד מעשים רעים מאנשים אחרים ולהתרחק לגמרי. לכן, עדיף למצוא דרך להחזיר אותו הביתה ולתת לו הזדמנות לתקן.