חושי הארכי פועל מתוך דחיפות וזהירות, מתוך הבנה שההחלטות בחצרו של אבשלום אינן יציבות ועלולות להשתנות בכל רגע. לכן הוא ממהר לשלוח אזהרה לדוד להימלט מיד ולהתארגן למערך מלחמתי.
תחילה הוא מורה שִׁלְחוּ מְהֵרָה, כאשר הכוונה היא לשלוח את יהונתן ואחימעץ שהמתינו מחוץ לעיר, ודרכם וְהַגִּידוּ לְדָוִד [רד"ק]. המסר המרכזי הוא אַל תָּלֶן הַלַּיְלָה בְּעַרְבוֹת הַמִּדְבָּר, מקום המוכר לרודפים. הסיבה לאזהרה זו היא החשש של חושי שמא אבשלום ואנשיו יתהפכו בדעתם ויחזרו לעצתו הקטלנית של אחיתופל. ייתכן אף שהסכמתם לעצת חושי הייתה תכסיס של עורמה שנועד להרדים את ערנותו כדי שלא יזהיר את דוד [מצודת דוד, רד"ק, שטיינזלץ].
על כן, העצה היא וְגַם עָבוֹר תַּעֲבוֹר, והפרשנים מסכימים כי הכוונה היא להמשיך להתקדם ולחצות את נהר הירדן אל עבר מקום בטוח יותר.
החשש הגדול הוא פֶּן יְבֻלַּע, מונח שמשמעותו השחתה, הרס ונזק [מצודת ציון, רד"ק, שטיינזלץ], או לחלופין מזימה הנאמרת בסתר ובבליעה [רש"י]. האזהרה מופנית כלפי הסכנה האורבת לַמֶּלֶךְ וּלְכָל הָעָם. יש המחלקים את הפסוק כך שהקריאה שלא להלין מכוונת לדוד עצמו פן ייפגע, והקריאה לעבור את הירדן מכוונת כדי להציל את כל העם שאיתו [מלבי"ם].
מעניין לשים לב לבחירת המילים: הפסוק אומר שמא יבולע לַמֶּלֶךְ ולא המלך, וזאת מתוך כבוד למלכות, כדי שלא לפתוח פה לשטן ולדבר רעה מפורשת על דוד. ניסוח זה גם רומז לסכנה הנשקפת למה ששייך למלך, כגון נשיו ומשפחתו [רלב"ג].
מבחינה דקדוקית ונוסחית, במילה תָּלֶן האות למד מנוקדת בסגול. כמו כן, אף על פי שישנם ספרי קודש שבהם הופיעו חילופי גרסאות סביב המילה בְּעַרְבוֹת ביחס לאופן קריאתה או כתיבתה, המסורת המדויקת קובעת כי אין כאן הבדל, והצורה הנכונה והאחידה היא בערבות [מנחת שי].