גבורתו יוצאת הדופן של אלעזר באה לידי ביטוי במערכה צבאית שבה נלחם לבדו בחירוף נפש, עד לאפיסת כוחות מוחלטת, בעוד שאר העם משמשים כאוספי שלל בלבד.
המאמץ הפיזי העצום ניכר במילים יָגְעָה יָדוֹ, שמשמעותן עייפות רבה מרוב תנועות והכאות בלתי פוסקות [מצודת ציון, מצודת דוד]. כתוצאה מכך וַתִּדְבַּק יָדוֹ אֶל הַחֶרֶב. רוב הפרשנים מסבירים כי מדובר בשיתוק וכיווץ שרירים; כף ידו איבדה את כוח הפשיטה שלה, אצבעותיו נותרו כפופות, והוא לא הצליח לנתק את אחיזתו כך שהיד נראתה כאילו נדבקה לחרב [מצודת דוד, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, הרלב"ג מציג גישה נוספת, לפיה ידו נדבקה לחרב באופן פיזי ממש בגלל הדם הרב שנאחז בה, אם כי הוא סבור שההסבר הראשון סביר יותר.
לאחר שה' עשה תשועה גדולה על ידי אלעזר, שהיה המתחיל והמוביל של ההכאה בפלשתים והצלת השדה [מלבי"ם], הכתוב מציין כי וְהָעָם יָשֻׁבוּ אַחֲרָיו. פועל זה מעיד על כך שבתחילה לוחמי ישראל נסו מפני הפלשתים, ורק כאשר ראו את גבורתו העילאית של אלעזר, חזרו לשדה הקרב [רד"ק].
אולם, חזרתם של העם לא נועדה לסייע בלחימה. הם שבו אַךְ לְפַשֵּׁט, כלומר במטרה להסיר את הבגדים והחפצים יקרי הערך מגופות החללים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים פה אחד כי אלעזר ביצע את כל ההריגה בעצמו ללא כל עזרה משאר העם, אשר לא נדרשו כלל להילחם אלא רק הלכו בעקבותיו כדי לאסוף את השלל מאלו שכבר הוכו [רש"י, מצודת דוד, רד"ק].