דימוי הרשעים לקוצים דוקרניים מגיע כאן לשיאו, תוך תיאור הסכנה הכרוכה בהתמודדות עמם ואובדנם המוחלט. אנשי הבליעל אינם כקוץ רגיל שאיש אינו נוגע בו, אלא נדרש מאבק אקטיבי ואלים כדי לסלקם.
לגבי תחילת התיאור, וְאִישׁ יִגַּע בָּהֶם יִמָּלֵא בַרְזֶל וְעֵץ חֲנִית, הפרשנים נחלקו במשמעות המגע וההתמלאות בברזל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתאר את ההתגוננות הנדרשת: אדם המבקש לטפל באותם רשעים חייב לעטות על בשרו שריון ברזל ולמלא את ידיו בכלי נשק כדי לקצץ אותם מבלי להיפגע [רש"י, רד"ק, מלבי"ם]. פירוש לשוני נוסף מציע כי המילה יִמָּלֵא משמעותה כריתה, כלומר הקוץ ייכרת בברזל [רד"ק]. לעומת זאת, גישה אחרת רואה בכך תיאור של פגיעה גופנית אנושה. כל מי שמתקרב לרשעים יספוג דקירות וגופו יתמלא במכות ברזל [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, אלשיך]. מנגד, יש המפרשים שהרשעים עצמם הם אלו שייפגעו, וגופם יתמלא בלהבי חניתות הברזל, עד כדי כך שגם וְעֵץ חֲנִית, כלומר קת העץ של החנית, תיכנס לגופם בעקבות הלהב [מצודת דוד, רלב"ג].
סופם של הרשעים מתואר במילים וּבָאֵשׁ שָׂרוֹף יִשָּׂרְפוּ בַּשָּׁבֶת. מבחינה מסורתית, המילה שָׂרוֹף נכתבת בכתיב מלא עם האות וי"ו בכתבי היד המדויקים [מנחת שי]. גורלם של הרשעים הוא כליון חרוץ באש, שכן בדומה לקוצים, אין להם כל תקנה או תועלת אחרת, ואפילו אי אפשר לשבת ולהתחמם כנגדם [רש"י]. שריפה זו מסמלת השמדה מוחלטת ללא השארת זכר, כפי שאירע היסטורית לבתי מלוכה רשעים כדוגמת בית ירבעם ואחאב [מצודת דוד, רלב"ג].
המילה בַּשָּׁבֶת זכתה למספר ביאורים שונים המציגים זוויות שונות לגבי מועד ואופן הפורענות. יש המפרשים מילה זו במשמעות של מקום, כלומר הרשעים יישרפו במקום שבתם ובמקום שבו הם צומחים ללא מגע יד אדם [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], או שהדבר יקרה בעוד מלכותם יושבת על כנה [מצודת דוד]. לעומתם, פרשנים אחרים קושרים את המילה לשורש ש.ב.ת, מלשון ביטול והשבתה. לפי גישה זו, האש תבער במטרה להשבית אותם ולבטל את זכרם [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], או שהפורענות תבוא בעת שתושבת ותילקח מהם המלוכה [רלב"ג]. גישה שלישית ורוחנית יותר רואה במילה זו רמז לעמידה למשפט, כאשר ה' יושב על כיסא הדין באחרית הימים, ואז ידונו הרשעים לשריפה באש של גיהנום [רש"י, מלבי"ם].