שלושה לוחמים עזי נפש יוצאים למשימה מסוכנת מעבר לקווי האויב, רק כדי למלא את משאלת ליבו של מלכם, במהלך שמסתיים באקט של מסירות דתית בלתי צפויה. כאשר שמעו הלוחמים על געגועיו של דוד, הם יצאו מיוזמתם כדי לעשות לו נחת רוח. הפעולה מתוארת במילה וַיִּבְקְעוּ, שכן הם חצו את מחנה הפלשתים וכאילו בקעו לעצמם דרך בתוכו [מצודת דוד]. מפרשים מצביעים על כך שפעולה זו כללה שלוש גבורות עצומות שהתחברו יחד: ראשית, השלושה חצו את המחנה ולחמו לכל אורך הדרך מבלי להתחפש; שנית, הם הצליחו לשאוב את המים תחת איום האויבים מבלי להיהרג; ושלישית, הם נלחמו את כל הדרך חזרה מבלי לשפוך טיפה מהמים שאספו [אברבנאל, מלבי"ם].
למרות תאוותו למים, דוד וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם [ביאור שטיינזלץ]. הסיבה הפשוטה לכך היא שדוד חש כי שתיית מים שהובאו תוך סיכון חיי אדם, משולה לשתיית דמם של הלוחמים [רד"ק]. גישה פילוסופית יותר מסבירה כי דוד הבין שמאמץ כה אדיר ומסירות נפש כה גדולה אינם יכולים להסתיים בתכלית פחותה וגשמית כמו שתיית מים. כשם שאין משקיעים הון עתק כדי לייצר מחט פשוטה, כך פעולה כה נשגבת ראויה להסתיים בתכלית העליונה ביותר – עבודת ה' [אברבנאל, מלבי"ם].
לכן, דוד בחר להקדיש את המים לה'. המילה וַיַּסֵּךְ נגזרת מלשון ניסוך ושפיכה [מצודת ציון]. קיימת מחלוקת בין הפרשנים כיצד התבצע הניסוך בפועל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שדוד פשוט שפך את המים על הארץ לשם ה', מאחר שלא היה מזבח בנמצא [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש הסבורים כי המים הובאו ונוסכו על גבי מזבח של ממש [אברבנאל]. דעה נוספת מקשרת את האירוע לחג הסוכות, שבו נהוג לבקש מה' את ברכת הגשמים, ומסבירה כי המים הוקדשו למצוות ניסוך המים על המזבח [רלב"ג, רד"ק].
לצד הפשט המתאר מלחמה פיזית, שאליו נוטים רוב הפרשנים, קיימת מסורת מדרשית-תלמודית המפרשת את האירוע באופן אלגורי. לפי מסורת זו, ה"מים" מסמלים את התורה, וה"באר אשר בשער" היא רמז לסנהדרין שישבה בשער העיר. הלוחמים חרפו את נפשם כדי לברר עבור דוד סוגיה הלכתית מורכבת בדיני ממונות ונזקי מלחמה. לפי פירוש זה, המשמעות של וַיַּסֵּךְ אֹתָם לַה' היא שדוד סירב למסור את ההלכה בשמם של הלוחמים, שכן אין אומרים שמועה מפי מי שמסר את עצמו למיתה על דברי תורה, ובמקום זאת הוא מסר את ההלכה בשם המסורת הכללית לשם ה' [רש"י, רד"ק, אברבנאל].