דוד מסרב לשתות את המים שהובאו אליו תוך סיכון חיים עצום, ומכיר במסירות הנפש של לוחמיו. הוא מסביר את הימנעותו משתיית המים באומרו חָלִילָה, כלומר, מעשה זה נחשב עבורו כחולין וכדבר אסור מחמת יראת ה׳ [מצודת דוד]. המילה ה׳ בהקשר זה מתפרשת בשתי דרכים: או שהכוונה היא "מה׳", או שזוהי קריאה ופנייה ישירה אל ה׳ [רד"ק, מצודת ציון].
הוא ממשיך ושואל בלשון תמיהה: הֲדַם הָאֲנָשִׁים [רש"י]. דוד קובע כי אין זה ראוי לשתות מים שנקנו בדם, שכן שתיית מים שהובאו על ידי אנשים שהלכו בסכנת נפשות נחשבת כאילו הוא שותה את דמם ממש [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. משום כך וְלֹא אָבָה, כלומר הוא לא נתרצה ולא הסכים לשתותם [ביאור שטיינזלץ].
סיומו של הסיפור, במילים אֵלֶּה עָשׂוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבֹּרִים, בא להעיד לא רק על אומץ ליבם וגבורתם יוצאת הדופן של הלוחמים, אלא גם על נאמנותם העמוקה לדוד. הם הזדרזו מיוזמתם למלא כל משאלה שהביע, אף על פי שביצועה היה כרוך בפריצה מסוכנת אל תוך לב מחנה האויב [ביאור שטיינזלץ].