מערכות המלחמה של דוד המלך חושפות שורה של לוחמי עילית שלחמו לצידו במסירות נפש. הכתוב מציג את אחד מלוחמיו הבכירים של דוד, את ייחוסו, ואת רגע המבחן שבו ניצב מול האויב בשעה ששאר העם נסוג.
המילה וְאַחֲרָיו מציינת את מיקומו ההיררכי של הלוחם, שהיה השני במעלתו ובגדולתו מיד לאחר הגיבור הראשון, עדינו העצני [מצודת דוד, אברבנאל]. שמו של הלוחם הוא אֶלְעָזָר בֶּן דֹּדוֹ, והפרשנים מסכימים כי "בן דודו" אינו תיאור של קרבה משפחתית (הבן של הדוד) אלא זהו שמו המלא. התואר בֶּן אֲחֹחִי מצביע על שם משפחתו או על מקום מוצאו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
אלעזר נמנה בִּשְׁלֹשָׁה הַגִּבֹּרִים, קבוצת הלוחמים המעולים והבכירים ביותר שהיו סביב דוד [רש"י]. קבוצה זו כללה מלבדו גם את עדינו העצני ואת שמה בן אגא [מלבי"ם, רד"ק]. הכתוב אינו מציין באיזו מלחמה בדיוק מדובר ומתי היא התרחשה [מצודת דוד, אברבנאל].
האירוע המרכזי מתרחש בְּחָרְפָם בַּפְּלִשְׁתִּים, ביטוי שזכה למספר פירושים המשלימים זה את זה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מלשון חרפה וביזיון. הגיבורים עמדו מול הפלשתים, חירפו אותם והתפארו שלא יוכלו לנצחם במלחמה, בדומה לאופן שבו גוליית הפלשתי חירף בעבר את מערכות ישראל [רלב"ג, אברבנאל, מצודת דוד, מצודת ציון]. פרשנות נוספת רואה בכך ביטוי של כריתת ברית, לפיה הגיבורים תקעו כף והבטיחו זה לזה להילחם באויב עד לניצחון [רש"י]. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון סכנה, כמו בביטוי "חירף נפשו למות". לפי גישה זו, הגיבורים פשוט חשפו את עצמם לסכנת חיים ממשית למען המערכה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
שיא הדרמה מתבטא במילים וַיַּעֲלוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל. בעוד שהפלשתים נאספו למלחמה, צבא ישראל נסוג, הסתלק מן המערכה וברח מפני האויב [מצודת דוד, מצודת ציון, אברבנאל, רד"ק]. דווקא מתוך נקודת שבר זו, שבה העם כולו נטש את שדה הקרב, בולטת גבורתם של אלעזר ושאר לוחמי העילית שנותרו לעמוד לבדם מול הסכנה.