בתוך מציאות של קרבות ושהייה במצודה, מתעורר אצל דוד געגוע עז לעיר הולדתו ולטעמים המוכרים של עברו. הפועל וַיִּתְאַוֶּה מבטא תחושה עמוקה של חשק והשתוקקות [מצודת ציון]. המילה מִבֹּאר נכתבת אמנם עם האות אל"ף, אך נקראת "מבור", תופעה החוזרת על עצמה שלוש פעמים בפרשה זו [מנחת שי].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהבקשה כפשוטה נבעה מצורך פיזי ממשי. האירוע התרחש בימי הקציר, מזג האוויר היה חם מאוד, ודוד השתוקק למים קרים וערבים לחיך [רד"ק, מצודת דוד], ייתכן משום שבמצודה שבה שהה לא היו מים טובים לשתייה [רד"ק]. הכמיהה דווקא למי הבור של בית לחם נבעה מהרגל, שכן דוד התגורר שם לאחרונה [מלבי"ם], או מתוך געגוע לאותם מים טובים שוודאי נהג לשתות עוד בהיותו ילד [ביאור שטיינזלץ].
כאשר דוד אומר מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם, הוא אינו מצווה על אנשיו לצאת ולהביא לו מים, אלא רק מביע משאלה ותקווה שיימצאו לו מים צוננים אלו [מצודת דוד]. ואכן, לאחר ששלושת הגיבורים סיכנו את חייהם כדי למלא את בקשתו, דוד התחרט על כך שגרם להם להיכנס לסכנה גדולה כל כך רק בעבור תאוותו הגופנית [רד"ק].
לעומת הפירוש הפיזי של הדברים, קיימת מסורת חז"ל המציגה רובד שונה לחלוטין. לפי גישה זו, דוד כלל לא חיפש מים לשתייה, אלא נזקק לברר שאלה הלכתית, וביקש לקבל תשובה מבית הדין של הסנהדרין שישב באותה עת בשער העיר בית לחם [רש"י].