תארו לעצמכם שאתם נמצאים רחוק מהבית ביום חם מאוד, ופתאום עולה בכם געגוע חזק לטעם המוכר של השתייה שאתם הכי אוהבים. זה בדיוק מה שקרה לדוד המלך. הוא נמצא בתוך מצודה בזמן של קרבות, באזור שבו המים כנראה לא היו כל כך טובים לשתייה. בחוץ חם מאוד כי זו עונת הקציר, ודוד מרגיש געגוע עמוק לעיר שבה נולד, בית לחם.
הוא מרגיש חשק חזק מאוד, ובלשון התנ"ך וַיִּתְאַוֶּה, לשתות מים קרים וטובים. הוא נזכר במים המצוינים שהיה שותה כשהיה ילד, ואומר בקול רם: מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם צוננים מִבֹּאר המים של בית לחם. דוד לא באמת נותן פקודה לחיילים שלו לצאת ולהביא לו מים, אלא רק מביע משאלה ותקווה שיהיו לו מים טעימים כאלה. אבל שלושה מהגיבורים שלו שומעים את הבקשה, ומחליטים לסכן את החיים שלהם כדי להביא לו את המים. כשדוד מבין מה הם עשו, הוא מתחרט מאוד שגרם להם להיכנס לסכנה כל כך גדולה רק בגלל החשק שלו לשתות מים טעימים.