גבורתו השלישית של בניהו בן יהוידע מציגה עימות חזיתי ובלתי שוויוני, שבו לוחם ישראלי מתייצב מול לוחם מצרי מאיים וחמוש, ומכריע אותו תוך שימוש בנשקו של האויב עצמו [אברבנאל].
בתיאור המצרי קיימת הבחנה בין הכתוב למסורת הקריאה: המילה הכתובה היא "אשר", אך הקרי הוא אִישׁ [מנחת שי, רד"ק]. הפרשנים מסכימים כי הצירוף אִישׁ מַרְאֶה בא לתאר אדם בעל הופעה חריגה ואימתנית [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. באופן ספציפי, הכוונה היא לאדם בעל פרצוף גדול המטיל אימה על רואיו [מצודת דוד, רד"ק]. תיאור זה משלים את האמור בספר דברי הימים, שם הוא מכונה "איש מידה", כלומר אדם בעל ממדים פיזיים עצומים [רד"ק, אברבנאל].
פערי הכוחות בקרב באים לידי ביטוי בכלי הנשק. בעוד המצרי אחז בידו חנית, בניהו ירד אליו חמוש בַּשָּׁבֶט בלבד, כלומר החזיק בידו מטה, ענף או שרביט עץ קטן [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. בכוח גבורתו העצומה, בניהו הצליח לחטוף – וַיִּגְזֹל – את החנית ישירות מידו של המצרי ולהרוג אותו באמצעותה [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
מעבר לגבורה הפיזית, מסתתרת במעשה זה נקודה מהותית הנוגעת לייחוסו של בניהו. אף על פי שהיה כוהן, הוא לא נמנע מהקרב מתוך חשש להיטמא למת. הריגת אויבי ה׳ לא נחשבה בעיניו כמעשה של טומאה, בדומה למעשהו של פנחס הכהן [אברבנאל].