בסוף ימיו, מלך מביט לאחור על מסכת חייו ומסכם את זהותו, את פועלו ואת מורשתו הרוחנית. דברים אלו נחשבים לדבריו הָאַחֲרֹנִים מכיוון שלאחר מכן פסקה ממנו השראת רוח הקודש, והוא לא התנבא או שר עוד [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. יש המציינים כי דברים אלו לא בהכרח נתחדשו לו בסוף ימיו, אלא שאז הוא בחר לפרסם אותם ברבים [אלשיך].
באשר למהותם של דברים אחרונים אלו, קיימות גישות שונות. יש הרואים בהם נבואה עמוקה על העתיד ועל ימות המשיח [רש"י, אברבנאל בשם התרגום]. מנגד, יש המפרשים זאת כשיר של שבח והודיה לה' על שהקים אותו למלך [רלב"ג, רד"ק]. גישה ייחודית נוספת רואה במילים אלו מעין חתימה או אפילוג לספר תהילים, שבו דוד מצהיר על עצמו כמחבר הספר, מסביר את מדרגת רוח הקודש שבה פעל, ומפרט את סוגי המזמורים שחיבר לאורך חייו [מלבי"ם, אברבנאל].
הכתוב מציג ניגוד בין עברו הצנוע של דוד לבין שיא גדולתו, תוך שימוש במילה נְאֻם שמשמעותה אמירה ודיבור [מצודת ציון]. מצד אחד הוא דָוִד בֶּן יִשַׁי, רועה צאן פשוט בשפל המדרגה וחסר תואר, מתקופה שבה עוד ריחפו ספקות מעל כשרות ייחוסו המשפחתי [מצודת דוד, אלשיך, חומת אנך]. מצד שני הוא הַגֶּבֶר, כלומר האיש [מצודת ציון], אשר הֻקַם עָל – שהורם למעלה אל כס המלוכה [רש"י, רלב"ג, רד"ק]. למרות המעבר החד מרועה צאן למלך משוח, דוד נותר בענוותנותו ודעתו לא גבהה עליו [מצודת דוד, חומת אנך]. לפי דעה אחרת, שני התארים הללו משקפים את נושאי שירתו השונים: מזמורים שחיבר על עצמו כאדם פרטי, לעומת מזמורים שחיבר מתוך מעמדו הרם כמלך וכמנהיג [מלבי"ם].
חותמו הסופי של דוד הוא היותו וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל, כאשר המילה וּנְעִים מבטאת עריבות ומתיקות [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי תואר זה מצביע על חיבור ספר תהילים. דוד לא שר רק עבור עצמו, אלא סידר שירות וזמירות מתוקות כדי שהלויים וכלל עם ישראל ישוררו אותן בבית המקדש [רש"י, רלב"ג, רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. במבט שונה, יש המפרשים כי דוד עצמו היה הנושא של זמירות ישראל – הוא היה האדם הנעים והמשובח שעליו שרו בנות ישראל את שירי הניצחון וההלל [אברבנאל].