יצא לכם פעם לסיים משימה גדולה וחשובה, ואז לעצור רגע, להסתכל לאחור ולהיזכר בכל מה שעברתם בדרך? כך בדיוק עושה דוד המלך בסוף ימיו. הוא מסתכל על כל החיים שלו, מסכם אותם ומודה לה' על כך שעשה אותו למלך. המילים האלו נקראות דבריו הַאַחֲרֹנִים, כי אחריהן הוא כבר לא התנבא ולא חיבר שירים נוספים.
דוד פותח בנְאֻם, שזה בעצם דיבור או אמירה, ומזכיר מאיפה הוא בא ולאן הוא הגיע. מצד אחד, הוא זוכר שהוא בסך הכל דָוִד בֶּן יִשַׁי, שהיה פעם רועה צאן פשוט ורגיל. מצד שני, הוא הַגֶּבֶר, כלומר האיש, אשר הֻקַם עָל, שה' הרים אותו למעלה אל כס המלוכה. למרות המעבר החד מרועה צאן פשוט למלך חשוב, דוד נשאר צנוע ולא התגאה.
בסוף, דוד מזכיר את התפקיד המיוחד שלו בתור וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל. המילה וּנְעִים פירושה משהו מתוק וערב. דוד הוא זה שחיבר את ספר תהילים, והוא לא שמר את השירים היפים האלו רק לעצמו. הוא סידר את הזמירות המתוקות שלו כדי שכל עם ישראל והלויים יוכלו לשיר אותן בשמחה בבית המקדש.