בניהו בן יהוידע ניצב במעמד ביניים ייחודי בהיררכיה הצבאית וההנהגתית של דוד המלך. מעמדו משקף שילוב נדיר של גבורה צבאית וגדולה רוחנית.
הפסוק פותח בהכרזה כי בניהו היה מִן־הַשְּׁלֹשִׁ֣ים נִכְבָּ֔ד. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שמדובר בשלושים הגיבורים שיימנו בהמשך, כאשר התרגום מבאר את המילה "שלשים" במשמעות של גיבורים או שרים [רש"י, רד"ק]. בניהו היה חשוב ומכובד מאוד מכל שאר גיבורים אלו, ולכן נחשב כבעל מעמד נפרד ולא נמנה עמהם במישרין [מצודת דוד, רלב"ג]. מעלתו וכיבודו לא נבעו רק מגבורתו הפיזית, אלא גם מתפקידו הרוחני כראש הסנהדרין [מלבי"ם]. חכמי התלמוד אף הפליגו בתיאור צדקתו של בניהו, ודרשו שהיה צדיק גמור שקיבץ והרבה תורה, ולא הניח כמותו בכל תקופת בית המקדש הראשון והשני [אברבנאל].
עם זאת, הפסוק מסייג וקובע וְאֶל־הַשְּׁלֹשָׁ֖ה לֹא־בָ֑א. הפרשנים מסכימים כי למרות מעלתו הרבה, רמת גבורתו לא הגיעה לגבורתם של שלושת גיבוריו המיוחדים והעליונים של דוד, הלוא הם תחכמוני, אלעזר ושמה. משום כך, בניהו מוקם בדרגת ביניים מדויקת – הוא היה מכובד וגדול מן השלושים, אך לא הגיע למדרגת השלושה [רלב"ג, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
בשל ייחודו וערכו הרב בעיני דוד, מסתיים הפסוק במילים וַיְשִׂמֵ֥הוּ דָוִ֖ד אֶל־מִשְׁמַעְתּֽוֹ. לביטוי זה קיימים שני כיווני פירוש מרכזיים המשלימים זה את זה. הפירוש הראשון הוא שדוד הפקיד את בניהו להיות שר ומפקד על גדודיו המיוחדים הסרים לפקודתו ולמשמעתו הישירה – הם הכרתי והפלתי, המהווים את משמר המלך [מלבי"ם, רד"ק, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. הפירוש השני מתמקד בקרבה האישית, ולפיו דוד צירף אותו למעגל מקורביו ואנשי עצתו, כדי שיהיה עמו תמיד, ישמע בקולו ויבצע נאמנה את כל אשר יצווה עליו [מצודת דוד, רלב"ג, רד"ק].