דוד המלך מצהיר על המקור האלוהי של מזמוריו ושירותיו, ומבהיר כי הדברים שהוא אומר אינם נובעים מחכמתו האישית, אלא מהשראה נבואית ומרוח הקודש [רלב"ג, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הצהרה זו נאמרת לקראת דברים שבהם יתאר דוד את מעלתו, והיא נועדה למנוע רושם של גאווה; דוד מדגיש כי אינו אומר זאת מליבו, אלא משמש ככלי בלבד להעברת המסר מאת ה' [אלשיך].
הביטוי רוח ה' דבר בי מתאר מצב שבו רוח הקודש שרתה על דוד ונכנסה אל תוכו. לשון דיבור זו אופיינית לנבואה, שכן הרוח שוכנת בקרב הנביא ומדברת מתוכו [רש"י, אלשיך].
המילה ומלתו משמעותה דיבור [מצודת ציון]. הפרשנים מציגים גישות שונות להבנת היחס שבין חלקי הפסוק, ובעיקר לתוספת ומלתו על לשוני. גישה אחת מסבירה כי מדובר בכפל עניין במילים שונות, שנועד לחזק ולהדגיש את העובדה שהדברים נאמרים ברוח ה' [מצודת דוד].
לעומת זאת, יש המזהים בפסוק תיאור של שתי מדרגות נפרדות בהשראה האלוהית. לעיתים המשורר מקבל מה' רק את ההתעוררות והרעיון הכללי, ואת המילים הוא מנסח משכלו. אולם כאן מעיד דוד כי זכה להופעה אלוהית שלמה: גם הרעיון וההתעוררות הרוחנית באו מה', וגם המילים המדויקות וסדרן הושמו ישירות על לשונו [מלבי"ם]. גישה זו משתלבת עם ההבחנה בין נבואה רגילה, שבה הנביא שומע את דבר ה' באוזניו, לבין מדרגתו של דוד כאן, שבה הוא שימש כפה ממש, כאשר רוח ה' דיברה את המילים המדויקות ישירות דרך שפתיו [אלשיך].