יצא לכם פעם לעמוד מול משימה ממש קשה, כשכל החברים שלכם נבהלו והחליטו לוותר, ורק אתם נשארתם כדי להתמודד איתה? זה בדיוק מה שקרה לאחד הלוחמים הכי אמיצים של דוד המלך. קראו לו אֶלְעָזָר בֶּן דֹּדוֹ. השם שלו אולי נשמע קצת מצחיק, אבל הכוונה היא לא שהוא היה הבן של הדוד שלו, אלא שזה פשוט היה שמו המלא. הוא היה ממשפחה או ממקום שנקרא בֶּן אֲחֹחִי. המילה וְאַחֲרָיו מלמדת אותנו שהוא היה הלוחם השני בחשיבותו בצבא, מיד אחרי הגיבור הראשון. אלעזר היה חלק מחבורה מצומצמת ומיוחדת שנקראה בִּשְׁלֹשָׁה הַגִּבֹּרִים, שהיו הלוחמים הכי טובים וחזקים של דוד.
אנחנו לא יודעים באיזו מלחמה בדיוק מדובר, אבל אנחנו יודעים שהם עמדו מול הפלשתים. הגיבורים שלנו היו כל כך אמיצים, עד שנאמר עליהם בְּחָרְפָם בַּפְּלִשְׁתִּים. כלומר, הם עמדו מול האויב בלי פחד, זלזלו בו והתפארו שהפלשתים לעולם לא יצליחו לנצח אותם, ממש כמו שגוליית הפלשתי עשה בעבר לעם ישראל. ואז קרה משהו דרמטי. המילים וַיַּעֲלוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל מתארות רגע של שבירה. בזמן שהפלשתים התאספו לקרב, שאר צבא ישראל נבהל, נסוג ופשוט ברח משדה הקרב. דווקא ברגע המפחיד הזה, כשכולם עזבו, בלטה הגבורה האמיתית של אלעזר וחבריו, שנשארו לעמוד לבדם מול הסכנה כדי להגן על העם.