עלייתו של אחאב לשלטון מסמנת תקופה חדשה ומשמעותית בתולדות ממלכת ישראל, הן מבחינה מדינית והן מבחינה רוחנית. הכתוב ממקם את תחילת מלכותו בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה לְאָסָא. חישוב זה נובע מכך שעמרי, אביו של אחאב, החל למלוך מיד עם מותו של זמרי בשנת עשרים ושבע לאסא. עמרי מלך שתים עשרה שנים, ומיד עם פטירתו עברה המלוכה לאחאב, בדיוק בשנת השלושים ושמונה למלך יהודה [מצודת דוד]. באשר למשך שלטונו של אחאב, הנאמד בעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה, מדובר בשנים מקוטעות, כלומר חלקי שנים שנמנו כשנים שלמות [מצודת דוד].
מוקד השלטון של אחאב מתבסס בְּשֹׁמְרוֹן, אשר הופכת כעת לעיר הבירה הרשמית של הממלכה [ביאור שטיינזלץ].
לצד הפרטים הכרונולוגיים והגיאוגרפיים, תחילת מלכותו של אחאב מהווה נקודת מפנה שלילית ביותר. שלטונו התאפיין ברשעות שעלתה על זו של אביו ושל כל המלכים שקדמו לו. חומרת מעשיו מומחשת בכך שאפילו העבירות הקלות ביותר שעשה נחשבו שוות בחומרתן לעבירות החמורות ביותר של ירבעם בן נבט. אף על פי שירבעם מוזכר כמי שהתחיל את הקלקול הרוחני בעם, אחאב הוסיף עליו חטאים חדשים ורעים שלא היו קיימים לפני כן, ולא נעשו אפילו על ידי עמרי אביו. הידרדרות זו נבעה רבות מהשפעתה של אשתו, איזבל בת מלך צידון, אשר הביאה לכך שאחאב החל להשתחוות ולעבוד לבעל [אברבנאל].