תקופת שלטונו של אחאב מהווה נקודת מפנה רוחנית חמורה בתולדות ממלכת ישראל, שבה הומרה עבודה זרה פנימית ומוטעית באימוץ מוחלט של פולחן אלילי זר.
המילים וַיְהִי הֲנָקֵל מלמדות כי חטאיו של ירבעם בן נבט נחשבו קלים ופחותים בעיני אחאב, והוא בחר להרשיע ולהוסיף עליהם חטאים חמורים הרבה יותר [מצודת דוד, רלב"ג, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הפער בין השניים מהותי: בעוד שירבעם הציג את עבודת העגלים כחלק מדת ישראל וכפלג לגיטימי בעבודת ה', אחאב חצה קו אדום ואימץ פולחן המכוון לאל זר לחלוטין [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
שורש ההידרדרות טמון בנישואיו של אחאב: וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת אִיזֶבֶל בַּת אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים. נישואים אלו עם בת מלך שכנה נועדו לבסס את יחסי החוץ של הממלכה, אך השלכותיהם הפנימיות היו הרסניות והביאו לארץ את פולחן האלילים [ביאור שטיינזלץ]. לגבי זהותה של איזבל, הגישה המרכזית היא שאתבעל הוא שמו של מלך צידון, אך יש המפרשים את הצירוף "בת אתבעל" כתיאור של מצבה הרוחני, המעיד על כך שאיזבל נותרה "בת של אל נכר" שלא התגיירה ודבקה באלילה [רלב"ג]. מבחינה טקסטואלית, במסורת הכתב של רוב הספרים המדויקים, המילה צִידֹנִים נכתבת בכתיב מלא, עם האות יו"ד גם לאחר האות צד"י [מנחת שי].
אחאב לא הסתפק במתן אישור לפולחן של אשתו, אלא וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֶת הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ. יש המפרשים כי המילה "וילך" מצביעה על כך שאחאב ממש נסע לצידון כדי לעבוד שם את הבעל ולקבלו עליו לאלוהים, ורק לאחר מכן ייבא את הפולחן והקים לו מזבח בשומרון [רד"ק]. עבודת הבעל שאליה הוסת אחאב על ידי איזבל הייתה זרה ומתועבת במיוחד, שכן היא כללה מנהגים אכזריים כגון זביחת ילדים, וזאת בשונה מעבודות זרות אחרות שעשה אחאב מדעת עצמו, דוגמת נטיעת האשרה [מלבי"ם].