מרידה בשלטון אינה מקבלת הצדקה רק מעצם החלפת ההנהגה, אלא נבחנת לאור הדרך הרוחנית והמוסרית החדשה שהיא מביאה עמה. כאשר מנהיג מחריב בית מלוכה מושחת אך ממשיך באותן דרכים קלוקלות, הוא חורץ את דינו לאותו עונש בדיוק.
הפרשנים עומדים על כך שנבואת הפורענות של יהוא בן חנני כבר הוזכרה בתחילת הפרק, ושואלים מדוע היא נשנית כעת עם המילה וְגַם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שבעוד שהנבואה הראשונה התמקדה בעונש על כך שבעשא החטיא את עם ישראל, פסוק זה מוסיף רובד נוסף: הוא ייענש גם על חטאיו האישיים שעשה בעצמו, בְּמַעֲשֵׂה יָדָיו [מצודת דוד, רלב"ג, חומת אנך, אברבנאל]. לפי גישה אחרת, הנבואה הראשונה נאמרה ליהוא כגילוי סוד עוד בחיי בעשא, כדי להתרות בו לאורך זמן, ואילו כעת, משמת בעשא ועלה אלה בנו, נשלח הנביא להודיע כי הגיע זמן קיום הגזירה בפועל על הדור השני [מלבי"ם, אלשיך].
המילה וְגַם באה גם לרבות ולהדגיש את ההשוואה המוחלטת לבית ירבעם. כשם שנדב בן ירבעם מלך תקופה קצרה של שנתים מקוטעות עד שנרצח, כך נגזר על אלה בן בעשא למלוך שנתים בלבד עד שיירצח. בכך נדמתה הכרתת בית בעשא להכרתת בית ירבעם באופן מופלא ומדויק בחייהם ובמותם [רד"ק, חומת אנך, אברבנאל].
סיומו של הפסוק מציג תמיהה משמעותית: מדוע נענש בעשא וְעַל אֲשֶׁר־הִכָּה אֹתוֹ, כלומר על רציחת בנו של ירבעם או כל בית ירבעם, הרי בכך הוא הוציא לפועל את גזירת ה׳?
הפרשנים מסכימים כי עצם העובדה שבעשא המשיך לאחוז בחטאיו של ירבעם, שוללת ממנו כל הצדקה. אילו היה מביא עמו שינוי רוחני, המעשה היה מוצדק, אך משלא סר מדרכי הרשע, הריגתו נחשבת לרצח של דם נקי [רש"י, רד"ק, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. יתרה מזאת, בעשא לא פעל לשם שמים כדי לקיים את דבר הנביא, אלא מתוך מניעים פוליטיים ורצון אנוכי לשבת על כיסא המלוכה ללא מתנגדים [מצודת דוד, חומת אנך, אברבנאל]. ייתכן שבעשא אף הצדיק את מעשהו כלפי חוץ בטענה שהוא מכרית עובדי עבודה זרה, אך ברגע שעשה את אותם המעשים בדיוק, הפכה צביעותו לסיבה נוספת לעונשו, שכן לא ייתכן שישמיד אחרים על חטאים שנמצאים בו עצמו [אברבנאל].