מלכים א, פרק ו׳, פסוק ב׳

נסו לדמיין את ההתרגשות הגדולה של בני ישראל. אחרי שנים רבות שבהן משכן ה' היה אוהל שאפשר לקפל ולהעביר ממקום למקום, שלמה המלך בונה מבנה קבוע, חזק ומרשים. הכתוב קורא למבנה המרכזי והשלם וְהַבַּיִת, והוא כולל בתוכו את שני החדרים החשובים ביותר, ההיכל וקודש הקודשים. המידות של המבנה המפואר לא נבחרו סתם כך. אׇרְכּוֹ של המבנה, כלומר האורך שלו מכיוון מזרח למערב, היה שישים אמה, והרוחב שלו עשרים אמה. אם נשווה את המידות האלו למשכן שמשה רבנו בנה במדבר, נגלה שהן בדיוק כפולות, המקדש היה ארוך ורחב פי שניים מהמשכן. אבל כשמסתכלים על הגובה של המבנה, הכתוב אומר וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתוֹ. הגובה לא רק הוכפל, אלא היה גבוה פי שלושה מהמשכן. הסיבה לכך היא שהמשכן היה אוהל זמני, ואילו המקדש נבנה כדי להיות בית קבוע, גבוה ובולט. בתוך המבנה עצמו, החלל חולק בצורה מיוחדת. החלק הפנימי ביותר היה קודש הקודשים, שבו עמד ארון הברית, והוא נבנה בצורה של ריבוע מושלם. שאר המקום היה ההיכל, שבו עמדו המנורה, השולחן ומזבח הזהב. כך הפך האוהל לבית מפואר וגדול לכבוד ה'.