יצא לכם פעם לעמוד ליד פסל כל כך גדול שהייתם צריכים למתוח את הצוואר ממש חזק למעלה רק כדי לראות את הקצה שלו? כששלמה המלך בנה את בית המקדש, הוא רצה להכין משהו עצום ומיוחד עבור החדר המקודש ביותר, שמוזכר בפסוק במילה בַּדְּבִיר, שזהו חלל קודש הקודשים.
בתוך החדר הזה, שלמה המלך הציב שְׁנֵי כְרוּבִים. הכרובים היו פסלי ענק עם כנפיים גדולות, אבל הפנים שלהם נראו כמו פנים של תינוקות או ילדים צעירים. המילה "שני" מלמדת אותנו שהם היו שווים בדיוק אחד לשני במידות ובגודל שלהם. אולי אתם זוכרים שמשה רבנו כבר הכין במדבר שני כרובים קטנים מזהב. שלמה המלך לא החליף אותם. הכרובים של משה נשארו מחוברים למכסה של ארון הברית, ואילו הכרובים החדשים של שלמה היו כל כך גדולים שהרגליים שלהם עמדו ישר על הרצפה. הם עמדו משני הצדדים של ארון הברית ופרסו את הכנפיים שלהם כדי לסוכך ולשמור עליו מלמעלה.
ממה הם היו עשויים? הם נבנו מתוך עֲצֵי־שָׁמֶן, שהם עצי זית. אבל רגע, הרי אסור לכרות עץ שנותן פרי! שלמה המלך ידע זאת, ולכן הוא השתמש רק בעצי זית זקנים ויבשים שכבר לא הצמיחו זיתים. ה' לימד אותנו דרך ארץ חשובה: אסור להשחית עץ שנותן פירות, אפילו אם רוצים להשתמש בעץ שלו כדי לבנות את בית המקדש.
כדי להבין עד כמה הם היו גדולים, הפסוק מספר לנו על עֶשֶׂר אַמּוֹת קוֹמָתוֹ. הגובה של כל כרוב היה עשר אמות, שזה בערך חמישה מטרים! הם הוצבו כך שכאשר הם פרסו את הכנפיים שלהם, הכנפיים נגעו זו בזו וכיסו את כל הרוחב של החדר.