בניית המקדש לא הסתכמה רק בהיכל עצמו, אלא כללה גם את המרחבים המקיפים אותו שבהם התנהלה עבודת הקורבנות. הכתוב מתמקד בבניית הֶחָצֵר הַפְּנִימִית, שהייתה ממוקמת לפני האולם. הפרשנים מסכימים כי חצר זו היא המרחב המוכר בלשון חז"ל והמשנה בשם "עזרה" [רש"י, רלב"ג, רד"ק, ביאור שטיינזלץ], שכן המילה "עזרה" אינה מופיעה במקרא עצמו [רש"י].
מרחב זה, שמידותיו אינן מפורשות בכתוב [רלב"ג], כלל את עזרת הכהנים [מצודת דוד], ויש המוסיפים שגם את עזרת ישראל [רש"י]. החצר לא הייתה מקורה, ורוב העם לא נכנס אליה. הגישה אליה הייתה מיועדת בעיקר לכהנים, ולעיתים לישראלים שהגיעו לסמוך את ידיהם על קורבנם או לשחטו, שכן שם עמד מזבח העולה [ביאור שטיינזלץ]. הסיבה שהיא נקראת פנימית היא משום שהייתה ממוקמת פנימה ביחס לשאר שטח הר הבית [רד"ק], או באופן ספציפי פנימה יותר מעזרת הנשים [רש"י].
אופן בניית חומות החצר היה שונה משל ההיכל. בניגוד למבנה ההיכל עצמו שהיה מצופה בזהב ומחופה בצלעות ארזים מבפנים, חומות החצר נבנו במבנה חשוף של אבנים ועצים [מלבי"ם]. החומה נבנתה משְׁלֹשָׁה טוּרֵי גָזִית, כלומר שורות של אבנים מסותתות וישרות [מצודת ציון], ועל גביהן וְטוּר כְּרֻתֹת אֲרָזִים, שהן קורות עץ ארז חתוכות ומחוטבות היטב שהונחו כנדבך בתוך הכותל [רש"י, רד"ק]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהבנייה נעשתה לסירוגין: שלוש שורות של אבני גזית זו על גבי זו, ועליהן שורה רביעית של קורות ארז, וכך המשיך הסדר עד שהושלם גובה הכתלים [מצודת דוד, רלב"ג, רד"ק]. שילוב זה של שורות אבן ועץ נועד, ככל הנראה, לחזק ולייצב את המבנה [ביאור שטיינזלץ].