מידותיהם העצומות של הכרובים בדביר המקדש דרשו תכנון מרחבי מדויק, שכן כנפיהם הפרושות מילאו את כל חלל החדר. הביטוי כנף הכרוב מתייחס לרוחב הכנף הנפרשת מצפון לדרום, והמילה השנית מוסבת על הכנף השנייה [מצודת דוד]. רוחבו הכולל של כל כרוב, כלומר מוטת שתי כנפיו, עמד על עשר אמות, כאשר כל כנף נפרשה לאורך חמש אמות [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
מכיוון שרוחב חלל קודש הקודשים היה עשרים אמה, פרישת ארבע הכנפיים של שני הכרובים מילאה את החדר מקיר לקיר. הכנפיים החיצוניות נגעו בכותלי הבית מפה ומפה, ואילו הכנפיים הפנימיות נגעו זו בזו במרכז החדר [רש"י, אברבנאל]. תיאור זה מעורר שאלה היכן נותר מקום לגוף הכרובים עצמם בתוך המידות המדויקות הללו. גישה מרכזית גורסת כי הכנפיים היו דבוקות לגב הכרובים, וגופם של הכרובים אינו נכלל בחשבון המידות משום שהוא עמד בנס ולא תפס מקום פיזי במרחב [רש"י, מלבי"ם]. לעומת זאת, ישנה גישה החולקת על ההסבר הניסי וסבורה כי גופות הכרובים ניצבו פשוט מתחת לכנפיים הפרושות, ולכן לא הייתה כל חריגה ממידות החדר [אברבנאל].
בניגוד לכרובים שעשה משה על כפורת ארון הברית, אשר פניהם היו מופנים איש אל אחיו, כרובים גדולים אלו עמדו כאשר פניהם מופנים החוצה אל עבר ההיכל, כאילו הם מביטים אל מי שנכנס פנימה [אברבנאל].
מבחינה מסורתית ודקדוקית, במילה מקצות המופיעה בפסוק, הספרים המדויקים מורים כי אין להטיל דגש באות קו"ף [מנחת שי].