עיצוב קירות המקדש שילב אמנות חזותית מרהיבה שנועדה ליצור הרמוניה בין חלקי המבנה השונים. אף על פי שקישוט הקירות כבר הוזכר מוקדם יותר, הפירוט כאן בא לחדש ולהדגיש את שילוב דמויות הכרובים בעיטורים. מאחר שבתוך קודש הקודשים עמדו כרובים גדולים, השתקפה צורתם גם על גבי הקירות סביב [מלבי"ם, אברבנאל].
העיטורים נעשו על גבי קִירוֹת הַבַּיִת, שהם קירות העץ והצלעות הפנימיות של המבנה [רש"י, מצודת דוד]. הפסוק מציין שהעיצוב היה מֵסַב, כלומר הקיף את הקירות מכל סביבותיהם [רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. המילה קָלַע מתארת את אופי הקישוט, והפרשנים מסבירים כי מדובר בציורים ועיטורים שהקיפו את הקירות [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. יש המדייקים שהציורים דמו בצורתם ליריעות או לענפי אילן [רלב"ג], או שהיו אלה קישוטים סבוכים בדוגמת קליעה [ביאור שטיינזלץ].
אמנות זו נעשתה בטכניקה של פִּתּוּחֵי מִקְלְעוֹת, כלומר חקיקה עמוקה בעץ, בדומה לחקיקת חותם [מצודת ציון], שכללה צורות סבוכות זו בזו [ביאור שטיינזלץ] דמויות חבלים [רש"י]. הפרשנים מדגישים כי בניגוד לכרובים שניצבו בקודש הקודשים שהיו תלת ממדיים, הצורות שעל הקירות היו חקוקות ומצוירות בלבד, ולא בלטו החוצה [רד"ק, אברבנאל].
הצורות שנחקקו כללו כְּרוּבִים, וְתִמֹרֹת שהן צורות של עצי תמר, ענפים או פקעים [מצודת ציון, רלב"ג, רד"ק, ביאור שטיינזלץ], וכן וּפְטוּרֵי צִצִּים שהם ציורי פרחים וגבעולים [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
לבסוף, הפסוק מציין שכל הפאר הזה נעשה מִלִּפְנִים וְלַחִיצוֹן. הפרשנים מסכימים פה אחד כי הכוונה היא שהעיטורים המיוחדים הללו עיטרו הן את קירות החדר הפנימי, קודש הקודשים (הדביר), והן את קירות החדר החיצוני, הוא ההיכל.