מלאכת הפאר של בניין המקדש מגיעה לשיאה עם ציפוי חללי המבנה הפנימיים ומרכיביו בזהב טהור. המילה תֹּם מבטאת את השלמת המלאכה [מצודת ציון]. כאשר הכתוב מציין וְאֶת־כׇּל־הַבַּ֛יִת, הכוונה היא להיכל כולו [רש"י]. בעוד שפסוקים קודמים תיארו את ציפוי קירות הבית, הפסוק הנוכחי בא להוסיף כי גם התקרה והדלתות צופו בזהב, כהשלמה לקראת ציפוי הרצפה שיוזכר בהמשך. כך נוצר מצב שבו כל שטחיו של החדר – ארבעת הקירות, המחיצה המבדילה, התקרה והקרקעית – היו מחופים בזהב לחלוטין [אברבנאל, מלבי"ם, מצודת דוד]. עם זאת, יש המציינים שזהב ההיכל היה פחות מזוקק מזה שציפה את קודש הקודשים, כדי לשמור על הבדל ניכר במדרגות הקדושה בין החללים [רלב"ג].
בספר דברי הימים מוזכר כי דוד המלך הכין דווקא כסף לציפוי קירות הבית, והפרשנים מציעים כמה דרכים ליישב זאת עם תיאור הזהב כאן. יש המסבירים שהכסף נועד לציפוי מבנים אחרים מחוץ להיכל, או ש"כסף" הוא למעשה כינוי מליצי לזהב כה טהור עד שהיה גורם לשאר צורפי הזהב להכסיף מבושה [רד"ק]. גישה אחרת מציעה שדוד אכן תכנן לצפות את אבני הבניין בכסף, אולם שלמה, מתוך עושרו וגדולתו, שדרג את התכנון: הוא חיפה את האבנים בעצי ארז, ועליהם הניח זהב טהור. מעשה זה נבע גם מסיבה מקצועית, שכן זהב המונח ישירות על אבן קרה ולחה נוטה להשחיר ולהיהרס טרם זמנו, בעוד עץ משמר את הזהב לאורך ימים. את הכסף שהכין דוד גנז שלמה באוצרות בית ה' [אברבנאל].
בחלקו השני של הפסוק מוזכר וְכׇל־הַמִּזְבֵּ֥חַ, והכוונה היא למזבח הקטורת [ביאור שטיינזלץ]. מזבח זה נבנה תחילה מאבנים, חופה בעצי ארז, ולבסוף צופה בזהב [רלב"ג]. המילה "וכל" באה להדגיש שכל ששת שטחיו של המזבח, כולל קירותיו והגג שלו, צופו כליל [רד"ק, מצודת דוד]. מכיוון שהמזבח היה מבנה מחובר וקבוע בקרקע, הוא צופה בזהב באותה עת יחד עם קירות ההיכל, ולא נחשב כחלק ממלאכת הכלים הניידים [מלבי"ם].
הכתוב מגדיר את המזבח ככזה אֲֽשֶׁר־לַדְּבִ֖יר (השייך או סמוך לקודש הקודשים), דבר המעורר שאלה, שהרי המזבח עמד בהיכל ולא בתוך הדביר. הפרשנים מסבירים כי הקישור לדביר נובע ממיקומו המדויק של המזבח: הוא ניצב בהיכל, ממוצע בין המנורה לשולחן, אך היה מכוון ממש כנגד פתחו של קודש הקודשים, ולכן נחשב כסמוך ושייך אליו מבחינה מהותית [רד"ק, מלבי"ם, מצודת דוד].