בניית המקדש עוברת כעת מן החוץ אל הפנים ומגלה שילוב של חומרים יוקרתיים. אף על פי שקירות המבנה נבנו מאבני גזית מפוארות, הוחלט לחפות את החלל הפנימי כולו בעץ, כך שלא תיראה אפילו אבן אחת מבפנים [רד"ק, אברבנאל].
שלמה המלך בונה את קירות הבית מִבַּיְתָה, כלומר מבפנים, בְּצַלְעוֹת אֲרָזִים שהם נסרים ולוחות של עץ ארז [מצודת ציון, שטיינזלץ, אברבנאל]. לוחות אלו חוברו זה לזה במבנה משולב, מבלי להיאחז ישירות בקירות האבן [אברבנאל]. לחיפוי העץ הייתה מטרה כפולה: מעבר לפאר ולשלמות העיצובית, הוא נועד לשמש תשתית הכרחית לציפוי הזהב שתוכנן להיעשות בהמשך, שכן אי אפשר לטוח זהב ישירות על גבי אבנים אלא רק על עץ באמצעות מסמרים [רש"י, מצודת דוד].
החיפוי נעשה מִקַּרְקַע הַבַּיִת עַד־קִירוֹת הַסִּפֻּן. רוב הפרשנים מסבירים כי המילה הַסִּפֻּן מתייחסת לתקרה המכסה את המבנה, כך שהקירות צופו לכל גובהם [רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון, שטיינזלץ], בעוד שיש מי שמפרש שהכוונה היא לקירות של עליית הגג [רש"י].
לאחר מכן, הכתוב מציין כי שלמה ציפה אֶת־קַרְקַע הַבַּיִת, כלומר את הרצפה כולה, בְּצַלְעוֹת בְּרוֹשִׁים. הבחירה בעצי ברוש דווקא עבור הרצפה נבעה מכך שהברוש הוא עץ קשה, כבד וחזק יותר מן הארז, ולכן מתאים יותר לשמש כמשטח דריכה [אברבנאל].
באשר להיקף החיפוי המתואר, קיימת מחלוקת בין המפרשים. גישה אחת גורסת כי תיאור זה של קירות ארז ורצפת ברוש מתייחס למבנה המקדש בשלמותו, הכולל את ההיכל ואת קודש הקודשים גם יחד [אברבנאל]. מנגד, ישנה דעה המצמצמת את התיאור להיכל בלבד. לפי גישה זו, בקודש הקודשים חיפוי העץ הגיע רק עד השליש העליון של הקירות, ורצפתו לא חופתה בעצי ברוש כלל אלא צופתה בזהב ישירות על גבי אבני הקרקע [מלבי"ם].