חלוקת החלל הפנימי של המקדש מגדירה את מידותיו ומיקומו של האולם המרכזי. מתוך שישים האמות של אורך הבית הכולל שהוזכרו קודם לכן, הוקצו עשרים אמות לקודש הקודשים, הלא הוא הדביר, כך שנותרו ארבעים אמות שהיוו את החלל המרכזי, הנקרא היכל [רד"ק, מלבי"ם]. לאחר שהכתוב עסק בבניית הדביר, הוא עובר לתאר את ההיכל, שגם קירותיו הפנימיים צופו בעצי ארז [אברבנאל].
מרבית הפרשנים מתמקדים בביאור המילה לִפְנָי, ומסכימים כי משמעותה היא לפני הדביר. מכיוון שהדביר היה החדר הפנימי ביותר, ההיכל ניצב ממש לפניו, לכיוון חוץ ובצדו המזרחי של קודש הקודשים [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
לצד הבנה זו, ישנה גישה המפרשת את המילה לִפְנָי במשמעות של פנים או בתוך. לפי פירוש זה, הכתוב ממקם את ההיכל ביחס לאולם הכניסה למקדש, ומציין שההיכל נמצא לפנים מן האולם. חיזוק לגישה זו ניתן למצוא בכך שקודש הקודשים עצמו נקרא "לפני ולפנים", מה שמלמד שההיכל מהווה את החלל הפנימי הראשון של המקדש [אברבנאל].
נוסף על הפירושים האדריכליים, קיימת גם התייחסות רעיונית המבוססת על דברי חז"ל. לפי תפיסה זו, המילה לִפְנָי נדרשת מלשון פנים, ומורה על כך שההיכל הוא המקום שאליו כל העם מפנים את פניהם, שכן זהו המוקד שאליו אדם מכוון את לבו בעת התפילה אל ה' [אברבנאל].