עיטור המקדש הושלם בציפוי יוקרתי של רצפת המבנה כולו בזהב. הפרשנים מסכימים כי המילים לִפְנִימָה וְלַחִיצוֹן מציינות שהציפוי נעשה בשני חלקי המקדש: הן בחלק הפנימי, שהוא קודש הקודשים (הנקרא גם דביר או בית הכפורת), והן בחלק החיצוני, שהוא ההיכל. קַרְקַע הַבַּיִת מתייחסת לכלל הרצפה, אשר חופתה בזהב על גבי תשתית של עצי ברוש [מצודת דוד].
אזכור ציפוי הרצפה בשלב זה של הכתוב, לאחר תיאור עשיית הכרובים, בא ללמד על סדר העבודה בפועל. מלאכת הציפוי נדחתה לשלב הסופי ביותר, ונעשתה רק לאחר שהסתיימה בניית הכרובים והצבתם בקודש הקודשים. הסיבה לכך הייתה מעשית: אילו היו מצפים את הרצפה קודם לכן, הפועלים שהיו הולכים עליה כדי לבנות את הכרובים היו רומסים ומשחיתים את ציפוי הזהב [אברבנאל, מלבי"ם].
אף על פי ששני חלקי המבנה צופו בזהב, היה הבדל מבני ביניהם מתחת לציפוי. בעוד שקרקע ההיכל חופתה בעצי ארז לפני הנחת הזהב, בקרקע קודש הקודשים לא הונחה שכבת עץ שכזו. הבדל זה נועד לשמור על המידות המדויקות של קודש הקודשים, כך שגובהו יישאר עשרים אמה בדיוק, וכן כדי ליצור הבחנה פיזית בין דרגות הקדושה של ההיכל ושל קודש הקודשים [רלב"ג].