בניית המקדש דרשה תכנון אדריכלי ייחודי, שבו גם פתחי המבנה נושאים משמעות רוחנית ומעשית כאחד. תכנון זה בא לידי ביטוי בעיצוב פתחי האור של ההיכל, אשר עורר דיון נרחב באשר לצורתם ותכליתם.
תחילה, הפרשנים מבארים את מילות הפסוק: המילה חלוני משמעותה חלונות. המילה שקֻפִים נגזרת מלשון השקפה וראייה, ואילו אֲטֻמִים משמעותה סתומים וסגורים [מצודת ציון, רד"ק, אברבנאל]. השילוב בין מונחים הופכיים אלו הוביל למספר כיווני חשיבה מרכזיים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים נשענת על דברי חז"ל, ולפיה עיצוב החלונות נועד להעביר מסר רוחני שלפיו ה' אינו זקוק לאורו של העולם, אלא להפך. בניגוד לחלונות רגילים בבתי אדם, המעוצבים כך שיכניסו אור פנימה, חלונות המקדש נבנו בצורה הפוכה – רחבים מבפנים וצרים כלפי חוץ, כדי לסמל שאור השכינה הוא זה שמאיר מתוך המקדש ומופץ החוצה אל העולם כולו [צאינה וראינה]. עם זאת, ישנם פרשנים המביאים מסורת שלפיה החלונות היו פתוחים ורחבים דווקא מבחוץ אך צרים ואטומים מבפנים, וזאת כדי להדגיש שאין למקדש צורך באור החיצוני [רש"י, רד"ק, מלבי"ם]. על תפיסה זו מקשה הטענה הגיאומטרית, שלפיה חלונות הרחבים מבחוץ והולכים וצרים כלפי פנים דווקא מגבירים את כמות האור הנכנסת לתוך המבנה [רלב"ג, אברבנאל].
גישה שניה מפרשת את הפסוק על דרך הפשט האדריכלי, ורואה במונחים המנוגדים תיאור של חלונות בעלי פתח חלקי. לפי כיוון זה, החלונות היו עשויים כשבכה דקה של אשנבים וחרכים, בדומה לחלונות בארמונות מלכים. מבנה זה אפשר לאור להיכנס ולמי שנמצא בפנים להשקיף החוצה, אך מנע מאנשים בחוץ לראות את הנעשה בפנים [אברבנאל]. פירוש נוסף באותו הקשר מציע שהחלונות נבנו בצורה אלכסונית ועקומה בתוך החומה הרחבה, או כמעין שני כותלים עם חלל ביניהם שבהם הפתח החיצון גבוה והפנימי נמוך. תכנון זה נועד לאפשר לאור לחדור פנימה בעקיפין, תוך יצירת חציצה שתמנע מאנשים להציץ ישירות אל כבוד ה' השוכן בהיכל [אברבנאל, אהבת יהונתן, ביאור שטיינזלץ]. בנוסף, יש שהציעו כי מדובר פשוט בחלונות שיש בהם דלתות הניתנות לסגירה [ביאור שטיינזלץ].
גישה שלישית מציעה פתרון חומרי לניגוד שבפסוק, ומסבירה כי החלונות היו עשויים מזכוכית. לפיכך הם מוגדרים כשקֻפִים משום שהם בהירים ומאפשרים לראות דרכם, אך בו זמנית הם אֲטֻמִים משום שמדובר בחומר מוצק וסגור החוצץ בפני האוויר והחוץ [מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל].