ציון הזמן המדויק שבו הונחו יסודות המקדש אינו רק תיאור היסטורי, אלא אמצעי להדגשת גודל המפעל, שקידתו של הבונה והברכה האלוהית שליוותה את התהליך מתחילתו.
הפרשנים מסכימים כי המילים בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית מתייחסות לשנה הרביעית למלכותו של שלמה. המילה יֻסַּד מציינת את הרגע שבו הוחל הבניין והונחו יסודותיו, והמילה בְּיֶרַח פירושה בחודש, כאשר חודש זיו מזוהה כחודש אייר [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
מאחר שתאריך התחלת הבנייה כבר הוזכר בתחילת הפרק, הפרשנים עומדים על הסיבה לחזרה על נתון זה. גישה אחת מסבירה שהכתוב מבקש למסגר את תקופת הבנייה כולה, מזמן הנחת היסודות ועד לסיום המלאכה, כדי להדגיש את חריצותו של שלמה. שלמה עסק במלאכת בניין ה' ברציפות וללא הפסקה במשך שבע שנים בלבד, זמן מועט יחסית למלאכה כה עצומה, לעומת שלוש עשרה השנים שהקדיש לבניית ארמונו שלו. מהירות זו מעידה על כך שברכת ה' שרתה במלאכת המקדש והעניקה לה הצלחה מיוחדת [אברבנאל].
גישה נוספת מוצאת בחזרה זו משמעות סמלית עמוקה הקשורה למחזוריות הזמן ולטבע. ציון התאריכים נועד להבליט את שמירת המספר שבע, המייצג קדושה, שכן הבנייה ארכה שבע שנים בדיוק, ולאחריהן הוקדשו עוד שבעה חודשים לטיח ולציפוי הבית בזהב. מעבר לכך, ישנו ניגוד מהותי בין מועד ההתחלה למועד הסיום המלמד על היחס שבין הטבע לרוח. חודש זיו הוא זמן של פריחה ולידה בטבע, ואילו חודש בול, שבו הסתיימה המלאכה, הוא עונת הזריעה שבה הטבע כאילו עוצר מלדת. ניגוד זה מרמז על כך שהעשייה האלוהית מתחילה ונבנית דווקא במקום שבו כוחות הטבע הרגילים פוסקים מפעולתם [מלבי"ם].