מלאכת בניין המקדש מגיעה לשלבי הגימור היוקרתיים ביותר, כאשר פנים ההיכל עובר תהליך של ציפוי בזהב טהור. מוקד מרכזי בשלב זה הוא עיצוב האזור המפריד בין קודש הקודשים לבין ההיכל המרכזי.
הפרשנים נחלקו בשאלה לאיזה חלק במקדש מתייחסות המילים אֶת הַבַּיִת. גישה אחת גורסת כי הכוונה היא לקודש הקודשים עצמו [רש"י, רלב"ג]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת כי מדובר בהיכל המרכזי, והכתוב בא ללמד שגם הוא צופה בזָהָב סָגוּר, כלומר זהב מזוקק ומשובח, ממש כפי שצופה קודש הקודשים [מצודת דוד, אברבנאל, מלבי"ם].
המשך הכתוב מתמקד בכותל המבדיל שניצב לִפְנֵי הַדְּבִיר. הפרשנים מסבירים כי בין ההיכל לדביר נבנתה מחיצת קבע, מעין כותל בעובי אמה, שהחליף את הפרוכת שהייתה קיימת במשכן המדבר [רד"ק, רלב"ג, אברבנאל]. על גבי כותל זה נעשתה פעולה ייחודית: וַיְעַבֵּר בְּרַתּוּקוֹת זָהָב. על פי מסורת הקריאה, המילה הכתובה "ברתיקות" נהגית בְּרַתּוּקוֹת [מנחת שי], והמפרשים מסכימים כי המילה וַיְעַבֵּר משמעותה קביעת בריחים, ואילו בְּרַתּוּקוֹת הן שלשלאות [רש"י, מצודת ציון, רד"ק].
באשר לתפקידן של אותן שלשלאות זהב על גבי הכותל, עולות כמה גישות. רוב הפרשנים סבורים כי בכותל המבדיל היו דלתות, ושלשלאות הזהב שימשו כבריחים לאותן דלתות, כלפי צד ההיכל [אברבנאל, מצודת דוד, רלב"ג]. דעה נוספת רואה בשלשלאות אלמנט עיצובי שנועד לקישוט בלבד [ביאור שטיינזלץ].
גישה מעניינת נוספת מציגה הסבר מעשי ומבני לשימוש בשלשלאות [מלבי"ם]. לפי פירוש זה, בניגוד לשאר קירות הבית שצופו בעץ ארז, כותל המחיצה היה בנוי מאבנים. מאחר שלא ניתן להצמיד ציפוי זהב ישירות על גבי אבן, שכן לחות האבן פוגעת בזהב ומשחירה אותו, שלמה המלך מצא פתרון יצירתי: הוא קיבע תחילה שלשלאות זהב אל תוך האבנים, ועל גביהן הרכיב את ציפוי הזהב, כך שהשלשלאות החזיקו את הציפוי ביציבות ללא מגע ישיר עם האבן. לחלופין, מציע פירוש זה כי אם הכותל לא הגיע עד התקרה, השלשלאות יצרו מעין רשת זהב בחלל הנותר [מלבי"ם].
בסופו של התהליך, המילים וַיְצַפֵּהוּ זָהָב אינן מתייחסות לשלשלאות עצמן, אלא לכותל המחיצה כולו, אשר צופה בזהב משני עבריו, הן מכיוון ההיכל והן מכיוון קודש הקודשים [מצודת דוד, אברבנאל, רד"ק].