בניית המקדש מגיעה לשיאה עם ייעודו של החלל המקודש ביותר בבניין למטרתו העליונה, שהיא לשמש משכן לארון הברית.
הפרשנים מסכימים כי המילים וּדְבִיר בְּתוֹךְ הַבַּיִת מִפְּנִימָה מתארות חלוקה של חלל המקדש באמצעות מחיצה, שיצרה חדר פנימי בפאת המערב של המבנה [רלב"ג]. חדר פנימי זה הוא למעשה קודש הקודשים [מצודת דוד, רד"ק]. רש"י ממקד ומזהה מחיצה זו כ"אמה טרקסין", שהיא מחיצה בעובי של אמה אחת אשר הבדילה בין הקודש לבין קודש הקודשים.
באשר למילה הֵכִין, קיימים שני רבדי פרשנות. על פי הפשט, משמעות המילה פשוטה וישירה: הדביר הוכן ונבנה במיוחד כדי להניח בו את ארון ה' [מלבי"ם, רלב"ג]. עם זאת, מפרשים אחרים מביאים את מסורת חז"ל, ולפיה המילה מרמזת על הכנה נסתרת וארוכת טווח. לפי גישה זו, שלמה המלך חזה ברוח הקודש שבית המקדש עתיד להיחרב, ולכן חפר בקרקע הדביר ובנה תחתיו מערכת של חללים נסתרים, עמוקים ומפותלים. על פתח המקום הונחה אבן שעליה עמד הארון, ובמקום גנוז זה אכן הוסתר הארון דורות רבים לאחר מכן על ידי המלך יאשיהו [רד"ק, רלב"ג].
מבחינה לשונית, המילה לְתִתֵּן מתפרשת על ידי הפרשנים כפועל "לָתֵת". האות נו"ן בסופה היא אות נוספת שמופיעה לעיתים בצורת המקור, והאות תי"ו מנוקדת בדגש חזק כדי לפצות על חסרונה של האות נו"ן השורשית של הפועל [מצודת ציון, רד"ק].