הכנסת הכרובים אל קודש הקודשים יצרה חופה אדירה ורציפה שמילאה את כל חלל החדר מקיר לקיר. הַבַּיִת הַפְּנִימִי המוזכר כאן הוא קודש הקודשים, המכונה גם דביר [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הפעולה וַיִּפְרְשׂוּ מלמדת כי הכרובים נעשו מראש באופן שכנפיהם פרושות [מצודת דוד]. עם זאת, יש המדייקים כי הכנפיים נבנו בדומה לכנפי עופות, כך שהיו בעלות יכולת קיפול ופריסה. רק כאשר הוכנסו הכרובים אל החדר הפנימי והארון הוצב במקומו, נפרשו הכנפיים במלואן כדי לסוכך על הארון ועל בדיו [מלבי"ם, רש"י].
סידור הכרובים בחלל החדר היה מחושב ומדויק. פניהם של הכרובים הופנו קדימה אל עבר ההיכל, בעוד שכנפיהם נפרשו לצדדים. הנגיעה בַּקִּיר מתייחסת לקירות החדר: הכנף הקיצונית של הכרוב האחד נגעה בקיר הצפוני, ואילו הכנף הקיצונית של הכרוב השני נגעה בקיר הדרומי [רש"י, רד"ק]. שאר הכנפיים הופנו אֶל־תּוֹךְ הַבַּיִת, כלומר אל עבר מרכז החלל והאוויר הפנוי של החדר [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], עד שהיו נֹגְעֹת כָּנָף אֶל־כָּנָף בדיוק באמצע.
הפרשנים מסכימים כי פריסה זו יצרה מצב שבו ארבע הכנפיים יחד השתרעו על פני עשרים אמה, מידה התואמת לחלוטין את רוחבו הכולל של החדר. מאחר שגופי הכרובים ניצבו ממש מתחת לכנפיהם, הם לא תפסו שטח אופקי נוסף בחלל, ולכן עמידתם המדויקת בתוך המידות הטבעיות של קודש הקודשים התאפשרה בדרך הטבע וללא צורך בנס [רד"ק].