מבנה המקדש תוכנן כך שהבאים אליו יעברו דרך חלל מבוא בטרם ייכנסו אל הקודש פנימה. וְהָאוּלָם הוא המונח המקראי למבנה חיצוני זה, ששימש כמעין בית שער או מסדרון כניסה שניצב בחזית המקדש [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
מיקומו של האולם היה עַל־פְּנֵי הֵיכַל הַבַּיִת, כלומר בצדו המזרחי של המקדש, ממש בפתח הכניסה אליו [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. הוא לא עמד כמבנה נפרד, אלא היה דבוק אל הבניין המרכזי ללא כל מרווח ביניהם [רד"ק].
הפסוק מפרט את מידות האולם ויוצר הבחנה מעניינת באופן חישובן. עֶשְׂרִים אַמָּה אָרְכּוֹ עַל־פְּנֵי רֹחַב הַבָּיִת מלמד שהאולם נפרס מצפון לדרום, במקביל לרוחבו של ההיכל. רוב הפרשנים מסכימים כי בלשון המקרא, המידה הגדולה יותר בשטח נקראת תמיד "אורך" והקצרה נקראת "רוחב", ללא קשר לכיוון הפיזי. לכן, מכיוון שמידת האולם מצפון לדרום הייתה עשרים אמה, היא מוגדרת כאורכו, והיא תואמת במדויק לרוחב ההיכל שאליו הוא צמוד.
המשך הפסוק, עֶשֶׂר בָּאַמָּה רָחְבּוֹ עַל־פְּנֵי הַבָּיִת, מציין את המידה הקטנה יותר של האולם, שנמשכה עשר אמות כלפי חוץ, לכיוון מזרח [רש"י, מצודת דוד]. צירוף מידת הרוחב הזו אל שאר חלקי המבנה מלמד כי האורך הכולל של הבית, יחד עם האולם, עמד על שבעים אמה [מלבי"ם, רלב"ג]. בנוסף למידות אלו, ממקורות מקבילים עולה כי גובהו של האולם התמר למאה ועשרים אמה, מידה הכפולה מגובהם של הקודש וקודש הקודשים [רלב"ג].