בניית קודש הקודשים במקדש שלמה כללה יצירת זוג כרובים חדשים ומסיביים, שהיו שונים בממדיהם ובמיקומם מהכרובים המקוריים שעשה משה במדבר. הכרובים החדשים עמדו כפסלי ענק עצמאיים שנועדו לסוכך על ארון הברית כולו.
בַּדְּבִיר – בחלל קודש הקודשים [מצודת דוד]. הכרובים הללו לא החליפו את כרובי הזהב הקטנים שעשה משה, אשר נותרו מחוברים למכסה הארון. במקום זאת, רגליהם של כרובי שלמה עמדו ישירות על הקרקע [רש"י, מצודת דוד], והם סובבו וסוככו בכנפיהם על הארון ועל בדיו שהונחו תחתיהם [רש"י, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
שְׁנֵי כְרוּבִים – הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שדמות הכרובים הייתה כשל תינוקות או ילדים צעירים [מצודת ציון, רלב"ג, אברבנאל], אך בעלי גוף גדול וכנפיים [אברבנאל]. השימוש במילה שְׁנֵי בסמיכות, ולא "שניים", מלמד על שוויון מוחלט ביניהם מבחינת המידות והגודל. עם זאת, מבחינת מהותם הם היו שונים זה מזה, כאשר אחד עוצב בדמות זכר והשני בדמות נקבה, כדי לסמל יחס של משפיע ומקבל [מלבי"ם].
עֲצֵי־שָׁמֶן – קיימת מחלוקת לגבי סוג העץ ממנו נבנו הכרובים. גישה אחת, הנשענת על התרגום לארמית, מפרשת שאלו היו עצי זית [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. פירוש זה מעלה את השאלה מדוע השתמש שלמה בעצי מאכל, דבר שלכאורה מנוגד לאיסור השחתת עצים. על כך משיבים הפרשנים כי שלמה השתמש בעצי זית זקנים ויבשים שכבר לא הניבו פירות [רד"ק, רלב"ג, חומת אנך], שכן ה' לימד את ישראל דרך ארץ שאין לכרות אילן שעושה פירות אפילו לצורך בניית המקדש [חומת אנך].
מנגד, גישה אחרת גורסת כי אין מדובר בעץ זית כלל, אלא במין משובח של ארז, אורן או אפרסמון, המפיק שרף, זפת או שמן ריחני [רלב"ג, רד"ק, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. פרשנים אלו מוכיחים את טענתם מפסוק בספר נחמיה שבו מוזכרים עלי זית ועלי עץ שמן כשני סוגים נפרדים, מה שמעיד בבירור על כך ש"עץ שמן" אינו זית [רד"ק, אברבנאל].
עֶשֶׂר אַמּוֹת קוֹמָתוֹ – גובהו של כל כרוב בפני עצמו היה עשר אמות [מלבי"ם, מצודת דוד], שהן כחמישה מטרים [ביאור שטיינזלץ]. הם הוצבו כך שאחד עמד מצפון לארון והשני מדרום לו, וכנפיהם הפרוסות נגעו זו בזו וסוככו על רוחב החדר כולו [רש"י, רלב"ג].