שערי הכניסה אל קודש הקודשים לא שימשו רק כחציצה פיזית, אלא היוו יצירת אומנות ששילבה גילוף עץ מדויק וציפוי זהב ייחודי. עיצובם נועד להעצים את תחושת הקדושה וההוד של המקום הפנימי ביותר במקדש.
הצגת וּשְׁתֵּי דַּלְתוֹת עֲצֵי־שֶׁמֶן אינה תיאור של דלתות חדשות, אלא פירוט של האומנות שנעשתה על גבי דלתות הדביר שכבר הוזכרו בפסוקים הקודמים. משום כך, האות וי"ו במילה וְקָלַע משמשת כתוספת לשונית בלבד, וכוונתה היא "קָלַע" או "צייר", כלומר שלמה פיתח על הדלתות את אותן צורות שעשה על קירות הבית [רד"ק, אברבנאל].
על פי מסורת חז"ל, מבנה הפתח היה מורכב יותר וכלל למעשה ארבע דלתות. הדלתות החיצוניות נפתחו אל תוך חלל הפתח כדי לכסות את עובי הכותל, ואילו הדלתות הפנימיות נפתחו אל תוך הבית פנימה. מטרת פתיחה זו הייתה לכסות את החלק האחורי של הדלתות, שכן זה היה האזור היחיד במקדש שלא היה מצופה בזהב [מלבי"ם, רד"ק, אברבנאל]. יתרה מזאת, מכיוון שבדי ארון הברית בלטו מתוך קודש הקודשים, הדלתות לא יכלו להיסגר לחלוטין. לכן, בנוסף לדלתות, נתלתה במקום גם פרוכת ששימשה כמסך בפועל לפתח הדביר [רד"ק, אברבנאל].
הדלתות עוטרו בפיתוחים של כרובים, עצי תמר ופרחים, ולאחר מכן צופו בזהב. הפרשנים מסכימים כי המילה וַיָּרֶד מתארת פעולה של ריקוע, שטיחה והכאת הזהב לכדי פחים דקים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שציון פעולת הריקוע בא לענות על קושי אפשרי: ניתן היה לחשוב שציפוי זהב עלול להסתיר ולטשטש את צורת הפיתוחים שגולפו בעץ. כדי לשלול זאת, הכתוב מדגיש שהזהב רודד והודבק לעץ באופן כה מושלם, עד ששקע בדיוק במקומות החקוקים ובלט היכן שהעץ בלט. בדרך זו, ציפוי הזהב לא ביטל את הצורות, אלא להפך – הפיתוחים המקוריים נותרו ניכרים וברורים לעין, כשהם נראים מבעד לזהב בדיוק כפי שנראו בעץ עצמו.