בניית בית המקדש התאפיינה בפער מוחלט בין ההמולה והרעש המאפיינים אתרי בנייה רגילים, לבין השקט והקדושה ששררו בהר הבית. שלמות הבנייה דרשה תכנון מוקדם ומדויק, שמנע כל צורך בסיתות או בתיקון האבנים במקום המקדש עצמו.
רוב הפרשנים מסבירים כי מיקום התיאור הזה נועד להסביר אילוץ אדריכלי. מאחר שלא ניתן היה לחצוב באבנים או לנקב אותן לאחר הנחתן, שלמה המלך נאלץ מראש לבנות את קירות הבית עם מגרעות בולטות כדי להניח עליהן את קורות העץ, במקום לעשות חורים בקיר כמקובל בשאר בנייני חול [מלבי"ם, רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל].
המילה בְּהִבָּנֹתוֹ משמעה בזמן בנייתו [ביאור שטיינזלץ], והמילה מַסָּע נגזרת מלשון הסעה ועקירה [מצודת ציון]. הכתוב מציין שהאבנים היו שלמות, וכי וּמַקָּבוֹת, שהם פטישים בעלי קצה חד המשמשים לסיתות [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], וכן גרזנים, לא נשמעו בבית.
באשר לאופן חציבת האבנים, קיימות שתי גישות עיקריות. הגישה הטבעית גורסת כי האבנים נחצבו וסותתו במדויק בהר באמצעות כלי ברזל, ומשם הוסעו בשלמותן אל הר הבית, כך שבאתר הבנייה עצמו נעשתה רק פעולת ההנחה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, מסורת חז"ל מציגה גישה ניסית, לפיה גם בהר עצמו לא נעשה שימוש בכלי ברזל. האבנים בוקעו באמצעות ה"שמיר" [רש"י, רד"ק, צאינה וראינה]. השמיר מתואר כתולעת זעירה בגודל שעורה, ששמורה עוד מימי משה רבנו, ובכוחה לבקע כל חומר. מסורות שונות מתארות כיצד שלמה המלך השיג את השמיר, בין אם על ידי נשר שהביאו מגן עדן [רד"ק], ובין אם באמצעות לכידת אשמדאי מלך השדים, שגילה כי השמיר נמצא מוסתר בקינו של עוף הדוכיפת [צאינה וראינה]. האווירה הניסית סביב הבנייה מתוארת גם בכך שהאבנים נראו כאילו הן נבנות ופורחות מאליהן, או שהוסעו לירושלים במהירות פלאית על ידי מלאכים [אברבנאל, צאינה וראינה].
הפרשנים מציעים מספר טעמים רוחניים לאיסור השימוש בברזל במקום המקדש. טעם אחד קשור לשלמות הבית ופוארו. לא ראוי להכניס למקום המקדש חומר חסר או פגום הדורש תיקון, אלא הכל צריך להיראות כאילו ירד מהשמים בשלמות מוחלטת [מצודת דוד, אברבנאל]. טעם שני ומהותי יותר נוגע לניגוד שבין ייעוד הברזל לייעוד המקדש. הברזל נברא כדי לייצר כלי נשק המקצרים את חייו של האדם, ואילו המקדש והמזבח נועדו להאריך את חיי האדם ולכפר עליו. לכן, אין זה ראוי שהמקצר יונף על המאריך [אברבנאל, צאינה וראינה]. טעם נוסף קושר את הברזל לכוח ההרס של עשיו. שלמה המלך צפה ברוח הקודש שבית המקדש עתיד להיחרב בעתיד, ולכן אסר על הכנסת הברזל, המסמל את כוח החורבן, אל תוך תהליך הבנייה [אהבת יהונתן].
לבסוף, מפרשים אחדים מוצאים בפסוק רמזים לעתידו של המקדש. המילה מַסָּע רומזת לכך שהאבנים עתידות לנסוע ממקומן בעת חורבן הבית. עם זאת, האבנים הללו לא יאבדו. בעת החורבן הן נגנזו, וכאשר ייבנה בית המקדש העתידי, אותן אבנים ממש יחזרו וישמשו לבניינו כשהן שלמות [נחל שורק, חומת אנך, אהבת יהונתן].