הופעתו הפתאומית של אדם מן השורה כשהוא שרוי במצב רוחני עילאי, מעוררת תדהמה רבה בקרב סביבתו הקרובה. כל יודעו, כלומר מכיריו [ביאור שטיינזלץ], אשר הכירו אותו היטב מאתמול שלשום, דהיינו מהימים האחרונים [מצודת ציון], עומדים נדהמים מול המראה. אגב כך, הפרשנים מעירים כי במילה מאתמול קיימות מסורות ניקוד שונות: בחלק מהספרים האות אל"ף מנוקדת בחירק והתי"ו בדגש, בעוד באחרים האל"ף בסגול והתי"ו רפה [רד"ק, מנחת שי]. כמו כן, בחלק מכתבי היד המסורתיים ישנו רווח של פסקת אמצע בתוך הפסוק, מיד לאחר המילה נִבָּא [מנחת שי].
תמיהתם של האנשים נובעת מהתפיסה המקובלת לגבי מהות הנבואה. נביאים ותלמידיהם נחשבו לרוב לאנשים חריגים בחברה, שחיו חיי פרישות ובדידות [ביאור שטיינזלץ]. מעבר לכך, הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהשגת נבואה דורשת שתי הכנות מרכזיות: הכנה טבעית העוברת בירושה מאב לבן, והכנה מעשית של התבודדות, טהרה ולימוד. שאול היה חסר את שתי ההכנות הללו גם יחד [מלבי"ם].
חסרונה של ההכנה הטבעית בא לידי ביטוי בשאלה מַה זֶּה הָיָה לְבֶן קִישׁ. העם מדגיש את ייחוסו כדי להצביע על כך שאביו לא היה נביא, וממילא לא ברור מאין באה לו הנבואה וכיצד שאב את הכוח הרוחני הזה [מצודת דוד, מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים כי התמיהה נובעת מזווית אחרת: מאחר שלמשפחה הייתה זכות אבות, מדוע קיש האב לא זכה לנבואה, אלא דווקא בנו. ההסבר לכך הוא ששאול לא נשען רק על זכות אבותיו, אלא זכה לנבואה בזכות מעשיו האישיים, כדוגמת גבורתו כשחטף את הלוחות מיד גוליית [חומת אנך].
השאלה השנייה, הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִים, מבטאת את הפליאה על חסרונה של ההכנה המעשית. העם ידע ששאול מעולם לא התלמד בקרב קבוצות הנביאים ולא הכין את עצמו רוחנית, אלא עסק כל העת בצרכי בית אביו. על כן, הימצאותו הפתאומית בין הנביאים נתפסה כדבר פלאי ובלתי נתפס [מלבי"ם].