בחירתו הפומבית והרשמית של המלך הראשון בישראל הגיעה לסיומה. כדי למסד את המעבר ההיסטורי הזה, הנביא מציב את התשתית החוקית של השלטון החדש ומפזר את העם, אף על פי שקבלתו המעשית של המלך טרם הושלמה במלואה.
כאשר שמואל מלמד את העם אֵת מִשְׁפַּט הַמְּלֻכָה, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בחוק הראוי, הצודק והמתוקן על פי התורה. חוק זה מגדיר את סמכותו של המלך, את חובת היראה והכבוד כלפיו, ואת העונש הראוי למי שימרה את פיו [מצודת דוד, מצודת ציון, רלב"ג, שטיינזלץ]. פרשנים אלו מדגישים את ההבדל הברור בין חוק זה לבין "משפט המלך" שהוזכר מוקדם יותר בספר; בעוד ששם תואר שלטון שרירותי של עושק ולקיחה בכוח הזרוע, כאן מדובר על מערכת חוקים ממוסדת ומאוזנת [מלבי"ם, אברבנאל]. עם זאת, ישנה דעה ולפיה שמואל אכן חזר על אזהרותיו הקודמות מפני סכנות השלטון והעושק, כדי להתרות בעם פעם נוספת בשעת מעשה [אברבנאל].
כדי לקבע את החוקים הללו ולמנוע תחושה שמדובר בהמלצה או ברשות בלבד, שמואל מעלה אותם על הכתב. הוא מניח את הספר לִפְנֵי ה', כלומר סמוך לארון הברית או בתוכו, כדי שישמש עדות וזיכרון תמידי לדורות [רד"ק, מצודת דוד, רלב"ג, אלשיך, אברבנאל].
בסיום המעמד, נאמר וַיְשַׁלַּח שְׁמוּאֵל אֶת כָּל הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ. פיזור העם מיד לאחר ההכתרה מעורר שאלה, שכן היה מצופה שהמונים יישארו ללוות את המלך החדש ולחלוק לו כבוד. גישה אחת מסבירה כי שמואל שלח את העם לבתיהם במטרה מפורשת שיביאו משם מנחות ראויות לכבוד המלך, שכן לא היו בידיהם מתנות מוכנות באותו מעמד. כוונתו הייתה ששאול ימתין במקומו ויקבל את המנחות כדי לבסס את מעמדו, אך שאול, שראה כי העם לא מיהר להביא לו מנחה, נפל ברוחו, החריש למול המזלזלים בו ושב גם הוא לביתו [אלשיך].
מנגד, יש המסבירים שחזרת העם לבתיו משקפת את העובדה שטרם נוצרה הסכמה לאומית סביב המלכת שאול. אף על פי ששאול נבחר על ידי ה' באמצעות שמואל, העם עדיין לא קיבל אותו עליו בלב שלם. חלק מהאנשים זלזלו בו בשל מוצאו מהשבט הצעיר והקטן ביותר, שבט בנימין, וטענו שאין בכוחו להושיע אותם. משום כך שאול חזר לביתו כאדם פשוט ולא השתמש בכתר המלכות, והמתין עד שניצחונו העתידי במלחמה מול עמון יביא להכרה מלאה ומוחלטת במלכותו [אברבנאל].