שמואל מעניק לשאול סדרה של אותות שמטרתם לאמת ולבסס בלבו את דבר המלוכה ולהוכיח כי היא מאת ה' [מצודת דוד, אברבנאל]. האות הראשון מתאר פגישה עם שני אנשים שיביאו לו בשורות מביתו.
הפרשנים מסכימים כי עולה קושי גיאוגרפי בפסוק: כיצד ייתכן שהאנשים נמצאים עִם קְבֻרַת רָחֵל, הידועה כממוקמת בבית לחם שבנחלת יהודה, ובו זמנית הם יימצאו בִּגְבוּל בִּנְיָמִן בְּצֶלְצַח? התשובה המקובלת היא ששמואל מתאר מצב דינמי: בדיוק ברגע שבו שמואל מדבר עם שאול, האנשים אכן נמצאים סמוך לקבורת רחל, אך הם נמצאים בתנועה לקראתו. לכן, כאשר שאול יפגוש אותם בפועל, המפגש יתרחש בגבול בנימין.
בביאור מילות הפסוק, המילה מֵעִמָּדִי פירושה מאיתי [ביאור שטיינזלץ]. המקום בְּצֶלְצַח נדרש כרמז לירושלים, המהווה את הצל של ה' שהוא צח וטהור [רש"י].
האנשים יבשרו לשאול כי וְהִנֵּה נָטַשׁ אָבִיךָ אֶת דִּבְרֵי הָאֲתֹנוֹת. הפועל נָטַשׁ משמעותו עזב [מצודת ציון], והכוונה היא שעוד בטרם נמצאו האתונות, אביו עזב את הדאגה הקטנה הזו, והתמלא ביראה ודאגה גדולה הרבה יותר לגורל בנו ונערו שנעדרו מזה כמה ימים [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. אף על פי שהאב דאג לשניהם, כאבו העמוק והעיקרי היה נתון לבנו בלבד, כפי שמתבטא בזעקתו "מה אעשה לבני" [אברבנאל]. התרחשות זו מאמתת במדויק את החשש ששאול עצמו הביע קודם לכן באוזני נערו [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
מעבר לאירוע הפיזי, טמונים באות זה רמזים עמוקים לגבי עתידו של שאול כמלך. הגיאוגרפיה של המפגש רומזת לזכויות האבות שבזכותן זכה שאול למלוכה: זכותה של רחל אמנו, זכותו של שבט בנימין שקפץ ראשון לים סוף, וזכות סבו של שאול שהיה מדליק נרות במבואות אפלים, רמז המסתתר במילה בְּצֶלְצַח [חומת אנך].
מנגד, יש הרואים בפרטי המפגש אזהרה מוסרית לשאול. אזכור קבורת רחל נועד להזכיר לו את מותה שבא כעונש, כדי שייזהר מלחטוא. העובדה שאביו נטש את הדאגה לבהמות לטובת דאגה לבנו, רומזת לשאול שבעתיד יהיה עליו לנטוש את החמדה לצאן ולבקר של עמלק, ולדאוג מכעסו של ה' אם יעבור על ציוויו [אלשיך].
גישה נוספת מפרשת את האות כשיקוף של העם ששאול עתיד להנהיג. שני האנשים מסמלים את המון העם, המחולק לכאלה הרודפים אחר תאוות הגוף ולכאלה הרודפים אחר ממון. ציון קְבֻרַת רָחֵל מסמל כי נשמתם האלוהית, המשולה לרחל, קבורה עמוק תחת יצריהם החומריים. אנשים אלו יעמדו מנגד על הגבול, יעסקו בענייני בהמות כדוגמת האתונות, ולא יעניקו לשאול תמיכה אמיתית או מנחה בתחילת דרכו [מלבי"ם].