הכתרתו של המלך החדש נתקלת בתגובות מעורבות. בעוד שחלק מקבלים את מרותו, קבוצה אחרת מסרבת להכיר במנהיגותו, מביעה אכזבה מאישיותו ונמנעת מלחלוק לו את הכבוד הראוי. תגובתו המאופקת של המלך להתנגדות זו מעצבת את תחילת דרכו השלטונית.
הפרשנים מציעים מניעים שונים להתנגדותם של אותם אנשים, ששאלו מַה יֹּשִׁעֵנוּ זֶה. מן ההיבט החברתי, נטען כי משפחתו של שאול הייתה צעירה וקטנה, ולכן סברו שאין לו תמיכה וכוח ממשי [מצודת דוד]. הם אמנם רצו מלך, אך ציפו לאישיות מרשימה שיוכלו להתגאות בה, ולא לבחור ביישן וזר [ביאור שטיינזלץ]. מן ההיבט הדתי, קבוצה זו קיוותה למלך שינהיג אותם ככל הגויים ויאפשר להם לפרוק את עול התורה. כאשר ראו ששאול נבחר על פי ה' ומתחבר ליראי ה', הבינו שלא יוכלו לממש את רצונותיהם דרכו, ולכן מאסו בו [מלבי"ם].
אנשים אלו ביטאו את יחסם בשתי דרכים: ראשית, וַיִּבְזֻהוּ, כלומר נהגו בו בביזיון [מצודת ציון]. שנית, וְלֹא הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה. המנהג המקובל היה להביא מתנה למלך ביום הכתרתו, והם נמנעו מכך, או לחלופין, סירבו לבוא ולדרוש בשלומו כראוי [רד"ק, מצודת דוד].
תגובתו של שאול מתוארת במילים וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ. הוא בחר לשתוק, ועשה את עצמו כאדם חירש שאינו שומע או כאילם שאינו פותח את פיו [מצודת דוד, מצודת ציון]. התעלמות זו מהעלבון נתפסת כתגובה שאינה אופיינית למלך [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, בעקבות חוסר ההסכמה הציבורית והעובדה שמלך זקוק גם להסכמת העם ולא רק לבחירת ה', שאול לא תפס את המלוכה באופן מיידי ושב לביתו. רק בשלב מאוחר יותר, לאחר שהושיע את אנשי יבש גלעד, זכה להסכמה מלאה של העם כולו, והמלוכה חודשה [מלבי"ם].