המשך מסעו של שאול מלווה באות שני שנועד לאמת את משיחתו למלך. בדרכו הוא עתיד לפגוש קבוצת אנשים הנמצאת בעיצומה של עלייה לרגל ומסע רוחני, כאשר הציוד שהם נושאים עמם מקפל בתוכו משמעויות עמוקות לעתידו.
המילה וְחָלַפְתָּ משמעותה העברה והמשך ההליכה הלאה [מצודת ציון, אברבנאל]. שאול עתיד להגיע אל אֵלוֹן תָּבוֹר, המזוהה כמישור תבור [רש"י, רד"ק], ושם לפגוש את האנשים העולים אל בֵּית אֵל. רוב הפרשנים מסבירים כי מדובר בעיר לוז, המקום שבו בנה יעקב אבינו מזבח. באותה תקופה, שבה הותרה ההקרבה בבמות פרטיות, שימש המקום כאתר קדוש לתפילה, להקרבת קרבנות ולהשגת נבואה בזכותו של יעקב [רד"ק, אברבנאל]. מנגד, יש המזהים את המקום המוזכר כאן עם העיר שילה, שבה עמד משכן ה' [מצודת דוד].
האנשים ששאול יפגוש נושאים עמם קרבנות ומנחות: גדיים, לחם, וכן נֵבֶל יָיִן, כלומר נאד עור מלא ביין [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. פריטים אלו משמשים בראש ובראשונה כסימני זיהוי מובהקים שנועדו להוכיח לשאול את אמיתות נבואתו של שמואל [ביאור שטיינזלץ].
עם זאת, הפריטים הייחודיים שכל אחד מהאנשים נושא טומנים בחובם רבדים סמליים. גישה אחת רואה באנשים אלו ייצוג של שלוש רמות שונות בעבודת ה'. הנושא את הגדיים מסמל את העובד מאהבה לשם שמים בלבד, המקריב את שלושת חלקי נפשו לפני ה'. הנושא את הלחם מייצג את מי שעובד את ה' כדי לזכות לצרכים קיומיים בסיסיים. ואילו הנושא את היין מסמל את מי שעובד את ה' מתוך מטרה להשיג עושר ומותרות. למרות ההבדלים במניעיהם, כולם פונים אל ה' ומשתלבים במסעו של שאול [מלבי"ם].
גישה אחרת מפרשת את המפגש כרמזים נבואיים לאירועים מרכזיים שיתרחשו בהמשך חייו ומלכותו של שאול. שלושת הגדיים רומזים לשלושת בניו שעתידים ליפול עמו במלחמת ה'. שלושת כיכרות הלחם נועדו ללמד את שאול זכות על אחימלך הכהן, שעתיד לתת לחם לדוד הבורח, ולסמן לו כי דרכם של גומלי חסדים להעניק צידה לעוברי אורח ואין לראות בכך בגידה. לבסוף, נאד היין העשוי מעור עזים נועד להזכיר לשאול את מעשה בתו מיכל, שתניח עור עזים במיטתו של דוד כדי להצילו, ובכך לאותת לשאול כי הצלתו של דוד מונהגת מאת ה' ואין טעם להמשיך לרדוף אחריו [אלשיך].