רגע לפני המלכת המלך הראשון על ישראל, שמואל הנביא מכנס את העם ומעביר להם מסר נוקב מאת ה'. דברים אלו אינם נאמרים כתוכחה על עצם הבקשה למלך, אלא כהתראה והבהרה היסטורית [אברבנאל, מלבי"ם]. מאחר שעבר זמן מאז שביקשו מלך, שמואל מבקש למנוע טעות שלפיה המלכת בשר ודם היא יוזמה שלו או רצון מקורי של ה'. הוא מזכיר להם כי דברים ברוח זו כבר נאמרו להם בתחילת הדרך, כאשר העלו לראשונה את הדרישה למלך [רד"ק].
ה' פותח במילה אָנֹכִי, כדי להדגיש שאין לעם שום הצדקה לחפש להם מושיע אחר. ה' לא איבד מיכולתו להושיע, ורצונו להגן על ישראל לא השתנה מאז יציאת מצרים [מלבי"ם]. ההצלה האלוהית התרחשה בהתמדה לאורך הזמן [ביאור שטיינזלץ], והיא הקיפה את כל רמות המציאות. ה' התגבר על חוקי הטבע והמזל של מצרים שקבעו כי עבד לא יכול להשתחרר משם, הכניע את השר הרוחני של מצרים בשמים, המרומז במילים מִיַּד מִצְרַיִם, וניהל בעצמו את המלחמות הפיזיות בארץ מול שאר האומות [אלשיך].
ההצלה הייתה וּמִיַּד כָּל הַמַּמְלָכוֹת הַלֹּחֲצִים אֶתְכֶם, כלומר אותם אויבים שהיו דוחקים ומציקים לישראל [מצודת ציון]. מתוך כך עולה המסקנה הברורה: ישראל מעולם לא היו זקוקים למתווך או לגיבור בשר ודם כדי לנצח במלחמותיהם [אלשיך]. המלך המיועד אינו צורך קיומי, אלא תוצאה ישירה של בחירת העם למאוס במלכות השמים הישירה. רק כדי למלא את בקשתם, שמואל עומד כעת להפיל גורלות ולבחור להם מלך [אברבנאל, מלבי"ם].