רגע חשיפת המלך הראשון של עם ישראל מהווה נקודת ציון היסטורית, הדורשת התכנסות פומבית והכוונה אלוהית ישירה. לקראת המלכת שאול בפועל, שמואל קורא לעם להתאסף.
הפועל וַיַּצְעֵק משמעותו אסיפה, הזעקה וכינוס של העם. הפרשנים מסבירים כי השימוש בשורש צ.ע.ק נובע מהאופן המעשי שבו נערכו כינוסים המוניים באותם ימים – על ידי צעקה והעברת כרוז ברחבי העם [רד"ק, מצודת ציון, אברבנאל]. עם זאת, יש מי שרואה בבחירת המילה מטרה נוספת: שמואל ביקש להדגיש באמצעות הכרוז הפומבי והרועש כי המלכת שאול אינה יוזמה אישית או החלטה פרטית שלו, אלא מהלך גלוי שיצא מאת ה' [אלשיך].
ההתכנסות נערכת אֶל ה' הַמִּצְפָּה. המצפה הייתה מקום התכנסות קדוש וידוע, שבו עמדו מזבח ובית תפילה, והוא נחשב למקום המוכן להשראת השפע והשכינה עוד מימי יהושע [רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. בנוסף, עצם ההתאספות ההמונית של הציבור למקום אחד גורמת לכך שהשכינה שורה ביניהם [מצודת דוד].
סביב מעמד זה, עולה השאלה המרכזית: מדוע נדרש שה' בעצמו יבחר את המלך, ולא העם כפי שמקובל באומות אחרות? הגישה המרכזית בקרב הפרשנים [אברבנאל, מלבי"ם] מציגה שלושה טעמים מהותיים לכך:
ראשית, מניעת פילוג. אילו העם היה בוחר, היו פורצות קטטות ומלחמות אחים בין השבטים, כאשר כל אחד היה דורש את המלוכה לעצמו או לשבטו. בחירה אלוהית שמה קץ למחלוקת ומחייבת את כולם לקבל את מרות המלך מתוך יראה.
שנית, טוהר המידות. מלך נדרש להיות נקי מגאווה, מתאווה ומחמדה. מכיוון שבני אדם רואים רק את החיצוניות, הם אינם מסוגלים לבחון את תכונות הנפש באמת. רק ה', הבוחן כליות ולב ויודע את תעלומות האדם, יכול לדעת מי ראוי פנימית להנהגה.
שלישית, עשיית משפט צדק. מלך שנבחר על ידי העם עלול להיות כנוע לבוחריו, לשאת להם פנים ולרצות אותם על חשבון הצדק. לעומת זאת, מלך שהוא בחיר ה', אינו חב את כיסאו לאיש מלבד לאלוהים, ולכן הוא חופשי לשפוט בצדק וללא משוא פנים כלפי שום אדם.