תארו לעצמכם שאתם מנהיגים של קבוצה גדולה, ופתאום קורה אסון שפוגע גם בכם וגם באנשים שלכם. מאיפה מוצאים את הכוח לקום ולפעול? זה בדיוק מה שקרה לדוד. העמלקים לקחו בשבי אנשים רבים, וביניהם גם שְׁתֵּי נְשֵׁי דָוִד נִשְׁבּוּ. הנשים האלה היו אחינועם ואביגיל, שהייתה לפני כן אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי. האויבים שמחו מאוד לתפוס נשים כל כך חשובות, אבל למרות שהן נלקחו בשבי, לא קרה להן שום דבר רע והן לא נפגעו כלל.
בשביל דוד זה היה משבר קשה מאוד. הוא התמודד עם כאב כפול: מצד אחד, הוא היה עצוב מאוד על המשפחה שלו. מצד שני, האנשים שלו כעסו עליו. גם הם איבדו את המשפחות שלהם, ומרוב צער ומרירות הם אפילו רצו לפגוע בו. בהתחלה, דוד שקע בעצב כל כך עמוק שהוא פשוט לא הצליח לפעול וחיכה עם היציאה למרדף. העם כעס ואמר לו שאין סיבה שהוא ישקע באבל יותר מכולם, הרי כולם איבדו את היקר להם מכל.
אבל אז, דווקא מתוך העצב הגדול ביותר, דוד עשה מהפך. הוא החליט לסלק מהלב את הכעס והייאוש, ושאב ביטחון ואמונה ב-ה׳. במקום להישאר לעמוד במקום מרוב בכי, הוא התמלא בגבורה והתחיל לפעול מהר כדי לרדוף אחרי האויבים ולהציל את כל השבויים.