הפיכת השממה היבשה לנווה מדבר פורח נושאת בחובה מסר כפול, מעשי ורוחני. נטיעת מגוון רחב של עצים יקרי ערך בלב הישימון נועדה בראש ובראשונה להעניק צל, מחסה ומנוחה לגולים השבים לארצם, כדי שלא יכו אותם החום והשמש [רד"ק, מצודת דוד]. במקביל, הצמחת יער פלאי זה מהווה עדות נצחית לגדולת ה׳.
הפרשנים מדגישים את עוצמת הנס: אילנות אלו דורשים מים רבים וגדלים בדרך כלל רק סביבות נהרות [אבן עזרא], ובוודאי שאינם צומחים בטבעיות בערבה, שהיא אזור צחיח המגדל קוצים ודרדרים [מלבי"ם]. יתרה מזאת, הופעתם של כל המינים השונים יחְדָּו באותו מקום שוללת כל אפשרות של צמיחה טבעית או מקרית, ומוכיחה לכל כי מדובר במעשה אלוהי מובהק [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. ייתכן אף שהעצים ייבראו מיד בקומתם המלאה, ויעמדו במדבר לעולם כדי שעוברי דרכים יראו את הפלא ויודו לה׳ [רד"ק]. לצד הפירוש המעשי, יש הרואים בצמיחה המדברית משל רוחני: כשם שה׳ מפריח את השממה בעצים, כך הוא ייטע בקרב ישראל חכמה, טובה ושלום [רש"י].
רשימת העצים כוללת בעיקר אילני סרק יפים המשמשים לבניין [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], אך הם מספקים צרכים מגוונים: האֶרֶז והשִׁטָּה (המוכרת כעץ השיטה) טובים לבניית בתים, ההֲדַס נותן ריח טוב, ועֵץ שָׁמֶן נועד למאכל או להארה [מלבי"ם, שד"ל]. הצירוף אֶרֶז שִׁטָּה נקרא כאילו יש ביניהם ו"ו החיבור, כלומר ארז ושיטה [אבן עזרא].
באשר לזיהוי העצים הייחודיים, עֵץ שָׁמֶן אינו עץ זית, שכן במקרא הם מוזכרים לעיתים כשני מינים נפרדים, אלא ככל הנראה סוג של אורן המפיק שרף וזפת [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. התִּדְהָר הוא עץ חזק וקשה ששימש לעיתים להכנת רמחים, ושמו נגזר מתכונת הקיום והעמידה שלו, מלשון תדיר [שד"ל, רד"ק]. התְּאַשּׁוּר נקרא כך משום שהוא עולה וצומח באופן זקוף וישר [שד"ל].