הפסוק מציג את אוזלת ידם המוחלטת של עולם האלילות, על פסיליו ומאמיניו, אל מול המהלכים ההיסטוריים והעתיד הנסתר. זוהי קריאת תיגר המדגישה את הריקנות שבחכמת העמים לעומת ידיעת ה'.
כאשר נאמר וְאֵרֶא וְאֵין אִישׁ, הכוונה היא להתבוננות בקרב עובדי האלילים, נביאי הבעל ואנשי הצלמים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאין ביניהם אף אדם המסוגל לחזות את העתיד ולהגיד את הבשורה בטרם תתרחש. מעבר לחוסר הידיעה הכללי, מודגש כי גם כאשר אירועים כבר מתחילים להתרחש בפועל, אין איש באותן אומות שיודע להבין מה תהיה אחריתם וכיצד יובילו לגאולה [מלבי"ם].
הביטוי וּמֵאֵלֶּה וְאֵין יוֹעֵץ מרחיב את המבט. המילה מֵאֵלֶּה מכוונת לאלילים עצמם, שאינם מסוגלים לייעץ לעובדיהם מה לעשות [רד"ק, מצודת דוד], וכן לכלל הדתות, האמונות והפילוסופיות של העמים [שד"ל, שטיינזלץ]. לגבי משמעות המילה יוֹעֵץ, הפרשנים מציגים שני כיוונים משלימים. מחד גיסא, הכוונה היא למי שעמד בסוד ה' ויודע לגלות דברים נסתרים ולחזות את העתיד, שכן בלשון המקרא עצה משמעותה גם הגדת הנעלם [רש"י, שד"ל]. מאידך גיסא, הכוונה פשוטה יותר: אין בהם אפילו מי שיוכל לתת עצה מעשית כיצד להינצל מן הצרות המתרגשות עליהם [מלבי"ם].
בסופו של דבר, וְאֶשְׁאָלֵם וְיָשִׁיבוּ דָבָר חותם את הפסוק בשתיקה המוחלטת של העולם האלילי. מבחינה לשונית, מילת השלילה "אין" מופיעה בתחילת הפסוק, אך היא חלה גם על חלקו האחרון, כלומר: אין בנמצא מי שאוכל לשאול אותו וידע להשיב [רד"ק, מצודת דוד, שד"ל]. הסיבה לכך כפולה: לא רק שאין להם חכמה או עצה להשיב [מלבי"ם], אלא שהאלילים עצמם נטולי יכולת דיבור לחלוטין [מצודת דוד]. מבחינת מסורת הכתיב, המילה וְיָשִׁיבוּ נכתבת בפסוק זה בכתיב מלא, עם האות יו"ד [מנחת שי].