ה׳ מצהיר על כוחו להגיד מראש את העתידות, ומכריז על הופעתו של מנהיג רב עוצמה שיזעזע את המעצמות וישנה את פני ההיסטוריה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק עוסק בכורש מלך פרס. ה׳ מעורר אותו להחריב את האימפריה הבבלית ולבנות מחדש את ירושלים. המילים הַעִיר֤וֹתִי מִצָּפוֹן֙ (מלשון התעוררות) וכן וַיַּ֔את (שמשמעותה יבוא) מתייחסות לכורש, שארצו ממוקמת צפונית מזרחית לבבל [אבן עזרא, רד"ק]. לחלופין, אף שפרס נמצאת במזרח, צבאותיה נאלצו להגיע לארץ ישראל מכיוון צפון כדי לעקוף את המדבר המפריד ביניהן [שד"ל]. הבטחתו של ה׳ כי המנהיג יִקְרָ֣א בִשְׁמִ֑י התגשמה כאשר כורש הכיר בה׳ והצהיר כי אלוהי השמיים נתן לו את כל ממלכות הארץ [רש"י, שד"ל].
מנגד, יש המפצלים את הפסוק לשתי תקופות היסטוריות שונות: המנהיג שבא מצפון הוא נבוכדנצר מלך בבל שהחריב את ירושלים, ואילו זה שבא ממזרח הוא כורש שבא לבנותה [רש"י, מצודת דוד].
גישה פרשנית נוספת לוקחת את הפסוק לעבר העתיד הרחוק ורואה בו נבואה על ימות המשיח. לפי פירוש זה, הפסוק מתאר את בואו של הגואל [שטיינזלץ], אשר יקבץ את עשרת השבטים שגלו לאזורים הצפוניים והמזרחיים [רד"ק]. יש אף המוסיפים כי הפסוק מתאר מערכה כפולה: גוג יבוא מצפון, ואילו מלך המשיח יבוא ממזרח ויקרא את כל העמים לאמונה באל אחד [מלבי"ם].
בחלקו השני של הפסוק מתוארת עוצמת הכיבוש. המילים וְיָבֹ֤א סְגָנִים֙ מתפרשות כהסתערות על הסגנים, שהם שרי האומות ומלכיהם [רד"ק, אבן עזרא], או מלשון רמיסה ודריסה [שד"ל]. הניצחון מתואר באמצעות דימוי מעולם המלאכה: הכובש ירמוס וידרוך על השרים כְּמוֹ־חֹ֔מֶר (סוג של אדמה) וכְּמ֥וֹ יוֹצֵ֖ר (אומן כלי חרס) אשר יִרְמׇס־טִֽיט׃ ברגליו כדי לרככו ולהכשירו לעבודה [מצודת ציון, רד"ק, שטיינזלץ].
מתוך דימוי זה, עולה הבחנה מעניינת בין חומר לטיט: בעוד שחומר ראוי ליצירת כלים ולבנים, הטיט נחשב לאדמה חסרת שימוש. לפיכך, מלך המשיח ירמוס את האנשים הריקים והפוחזים שבאומות העולם, המשולים לטיט, אך רמיסה זו לא נועדה להשחיתם אלא דווקא לתקנם ולהחזירם למוטב, כשם שהיוצר הופך את החומר הגולמי לכלי שלם [מלבי"ם].